יום ראשון, 10 ביולי 2011

הוציאו לי את המילים מהפה+ התנצלות לקוראים

שקנורקסיות - הבולסות בציבור
http://www.xnet.co.il/fashion/articles/0,14539,L-3084867,00.html
תמיד חשבתי שיש לי היכרות אישית עם כמה כאלה.

לגבי ההתנצלות - הטעיתי לחשוב שמארק רונסון הוא בנו של מיק רונסון. אז זהו, שלא.

ובנימה אופטימית יותר, שיר הקיץ האולטימטיבי שפשוט לא יוצא לי מהראש:

שימו לב - כולם לבושים בגווני אלמוג. היש טרנדי מזה?


וגם - בשבוע שעבר יצא לי לעשות קצת שופינג. איכשהו, את הדברים הכי שווים מצאתי באדרת (חנות היד שנייה המוצלחת ברחוב בוגרשוב) ואני ממש לא מתכוונת לפרטי וינטאג', אלא לזארה בייסיק שתמיד הייתי צריכה בארון.
תמיד נרתעתי מלקנות את פרטי הבייסיק הנחשקים של זארה. בעוד כל חברותי התהדרו בחולצות המכופתרות ובשורטס המוצלחים, לי זה נראה קצת פלילי להוציא 150+ על מכנסונים. אולי אני מתקמצנת כשאני מעדיפה לרכוש אותם משומשים וב-30 ש"ח, אבל זה נראה לי כמו הדבר השפוי (והסביבתי!) לעשות.

יום ראשון, 3 ביולי 2011

מחיר התהילה

ידיעות רכילות על הריונות של סלביות תמיד עושות לי אנטי. השד העכו"מי העתיק יוצא ממני, וכל-כולי אחוזת בעתה שהנה, עשו להן עין הרע. ואם התינוק לא יוולד?

אצל גל גדות זה מעבר לזה. אני באמת ובתמים חוששת לגורל התינוקת שלה וחושבת שיש כאן חוסר אחריות משווע. עזבו את הפפראצי והנאחס, חוסר האחריות הוא שלה. איך לעזאזל היא עושה את זה לעצמה? מי רוצה לקחת סיכון כזה?
אני לעולם-לעולם לא ארעיב את עצמי, מעבר לכל הסיבות הברורות, פשוט כי אני רוצה ילדים - יפים, חכמים ובריאים.

ברור לי שגל גדות בחורה רזה באופן טבעי, אבל כולנו זוכרים איך היא התחילה ולאן הצטמקו מימדיה.
לקרוא לדבר הזה "הריונית"? אני לא יודעת על חשבון מי הבדיחה..

התמונה ממאקו - http://img.mako.co.il/2011/07/03/ODED4944_g.jpg
לא נראה לי שבזרועות כלכך שדופות אפשר להחזיק תינוקת במשך זמן בלי לקרוס. אני גם מתקשה להאמין שחזה כזה מסוגל להניק. ובכלל - איך גוף שנמצא במצב טראומטי כלכך, משיג די אנרגיה כדי להחזיק הריון? היא בעלת שני מימדים!

לפני מספר חודשים יצא לי לשוחח עם אשה, אם לשתיים, שסובלת מאנורקסיה. מסתבר שיש יותר כאלה ממה שמקובל היה לחשוב, זו תופעה שצוברת תאוצה ומפתיעה את הפסיכיאטרים.
עד כה התפיסה הרווחת הייתה שמטופלות עם הפרעות אכילה סובלות מתסביך "פיטר פן", רצון עז למנוע את ההתבגרות המינית ולהישאר ילדות נצחיות. בטח שלא להביא ילדים לעולם. הסטטיסטיקה במרפאות מוכיחה אחרת, ומודלים כמו גל גדות רק מנציחים את המציאות הדפוקה הזאת.

לכל שאלה תשובה

זוג חברים מאוד טובים שלי מתחתן בקרוב, מאורע משמח במיוחד שיאפשר לי גם סוף סוף להשיק את שמלת הכוסיות שלי שמתייבשת בארון כבר לא משנה כמה חודשים.
באותו עניין, הכלה לעתיד הזכירה לי את אחד הגילטי פלז'רס הוותיקים שלי - פורום חתונות בתפוז - עליו היא חורשת למכביר בימים אלה.
היום נתקלתי בפורום המדובר בשאלה אלמותית באמת. "מה החתן צריך לעשות בבוקר החתונה?‬ "
אמיתי לגמרי.
אגב, בתשובות המוטיב החוזר הוא לשטוף את האוטו. אני לתומי, כתוצאה מצפייה אינטנסיבית בעונת החתונות, חשבתי שתפקידו להביא שווארמה.

יום שבת, 2 ביולי 2011

שונאי מתנות יחיו

אבל כולנו מתים בסוף, לא?
אי לכך ובהתאם לזאת - זה הצעיף החדש שלי:


התגעגעתם לאליפסות הסגלגלות? "מה בבקבוק" כבר לא בבלוגספוט כדי לתמוך בבחירות הגיאומטריות שלי.


H&M הונגקונג. אני מקווה שאין כזה בארץ, וככה אוכל להרגיש סופר-מיוחדת.
ועוד משהו - רק לי מרגיש מטופש לצלם את עצמי?
-----------------------------------------------------------------
אגב צרכנות, חומריות וזה -
יש כלכך הרבה מדורי "המכירות השוות של הסופ"ש". נראה לי חיוני שיהיה גם אחד (לפחות) של "המכירות הלא-שוות".
ברור שאף אחד לא ירים את הכפפה, זו ירייה בגלגלים, אבל נראה לי חיוני וחשוב לתת איזו שהיא ביקורת מאוזנת על טירוף הקניות של הסופ"שים, או לפחות כמה קווים מנחים, למשל - מה טווח המידות. או אם יש איפה למדוד. אם מדובר במכירה מתמשכת, גם לגיטימי לתת רשמים מהפעם שעברה.
כבר יצא לי להיכנס לאחת מהן (הכי במקרה), ולהיתקל במלאי לא מרשים של בגדים יקרים מאוד, במידות וואן-סייז מאוד. הכי לא שווה.

מה פוצ'ו היה אומר

שישי בערב המוקדם. החבר ואנוכי ספק לומדים-ספק משוטטים במרחביה הבלתי נדלים של הרשת.
"היי, מישהו העלה לפייסבוק משהו על הופעה סודית של הבילויים"
"סודית? איזה שטות. נשמע הכי יומרני. במיוחד כשעלה על זה אייטם במאקו"

הלכנו. באינטרנט היה כתוב שכדאי להגיע לקנות כרטיסים מוקדם, וכך עשינו. בתכנייה של לבונטין 7 סיפרו שתופיע להקת "בולימייה". הו-כמה-מגניבים-אנחנו.

פאוזה קולינרית קצרה: אחרי רכישת הכרטיסים הדרמטית (כשימי ויסלר עומד בקופה ואומר לנו "איך הגעתם לפה? זו הופעה סודית"), נשארה לנו שעה פנויה שלוותה בתחושת רעב גוברת. משום מה, מתחם גן החשמל הלוהט (או שהוא כבר פאסה?..) היה משופע במקומות סגורים בשבת, ובצר לנו פנינו אל קפה לנדוור - סניף רוטשילד.
תמיד היתה לי חיבה ללנדוור, למרות שזו הכי רשת של "הפרלמנט של שאולי" בשישי בצהריים. הפעם די התאכזבתי - הסנדוויץ' הודו שהזמנתי העלה ניחוחות של חדר אוכל קיבוצי במשבר.
אולי מגיע לי, זה היה סנדוויץ' "קל" וידוע שמדיאטים יירשו גיהינום, אבל באמת - ההודו היה סתם פסטרמה מהסופר, הלחם היה יבש וקצת שרוף בקצוות - תולדה של טוסטר נלהב מדי, והחמוצים היו הכי סתם. בית השיטה או משהו.

בחזרה לחלק התרבותי של הערב. בתום כשלון ההודו (שכול וכשלון?) רחבת הכניסה ללבונטין היתה מפוצצת, והמקום לא יכל להכיל את ריכוז היומרנות החריף ששרר בו. כנראה שההגדרה "הופעה סודית" מוציאה מאנשים (ו"תלאביבים" במיוחד) את שד האגו, כל מי שהגיע למקום הפגין נונשלנטיות ידענית מהולה בברנז'איות ויותר משמץ של ניימדרופינג. בקיצור - הרגשתי כמו במערכון של החמישיה הקאמרית.

את החימום עשה שלומי שבן, שניגן על פסנתר צעצוע יצירה שנשמעה כמו תרגילים למתחילים בחוג אורגנית במתנ"ס. אני מעריכה ונהנית לשמוע את יצירתו של ש.שבן, אבל זה היה מגוחך לחלוטין, משהו בלתי שמיע - בדיחה על חשבון הקהל.
כמובן שמאחורי נשמעו קולות כמו "יצירה גאונית", "מדהים, כל כך בלתי צפוי" וכד'. החלל הצפוף הצחין מרוב פוסט-מודעות-עצמית.

אחריו עלו הבילויים, שנתנו הופעה קצרה מאוד. יש להם חומרים טובים, ואין ספק שהם עושים משהו ייחודי ונישתי - ועושים אותו טוב. אמנם אני פחות מתחברת לטקסטים הפוליטיים הכבדים, שזועקים "רוק אין בלעין", אבל הם באמת יודעים לכתוב.
מה שכן, האווירה הייתה סופר-שכונה. חבר שלי התעצבן על הטקסטים הלא גמורים והעיבודים הלא מוכנים ("אם לא סיימתם, למה להעלות הופעה?"), אבל הקהל - כמו כל אוסף של אנשים סופר-מודעים-לעצמם-ומגניבים, היה מזוכיסטי-משהו. הלהקה השתדלה ככל יכולתה להפגין נונשלטיות עם שמץ זלזול, והקהל (בשם המגניבות והאלטרנטיביות) - פשוט עף על זה.

אגב קהל, יובל שרף רזה להחריד ונראית כמו ילדה קטנה. במיוחד לצדו של שלומי שבן המאפיר במקצת. ודנה מודן יותר נמוכה אפילו ממני :) (כלומר, נושקת למטר שישים מלמטה)



you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...