יום שלישי, 31 במאי 2011

matchmaker

יש בחורות שמתאימות את התחתונים לחזיה. אף פעם לא הייתי כזאת, אבל היום החלטתי להתאים את הציפורניים לאודם החדש שקניתי:

תמיד חשבתי שקורל זה שם של פרחה

ושאודם קורלי זה לסבתות
אבל גם אני קרבן טרנדים, איך לא.
האודם של מייבלין, עלה לי 50 וקצת. בדיעבד, חבל שלא קניתי אותו בתקופת ההרצה (זו פורמולה חדשה או שקר בסגנון) - אז הוא עלה 40 והתלבטתי קשות בעניינו.

מה בבקבוק? retro red של אורלי
מה בשפופרת? coral tonic של מייבלין

איך זה שפוסטים קצרים זוכים בד"כ ליותר תשומת לב? יכול להיות שפשוט אין כוח לקרוא? נורא מוזר לי. אני באופן אישי שונאת להיתקל בעמודים דלי טקסט ולא מבינה איך אפשר להתלהב מטאמבלרים (גוגל קצר הבהיר לי שמדובר במיניבלוגינג. אני מעדיפה מקסי). כנראה שהכל נובע מאי-היותי סטייל אייקון.

וידוי חנוני: מילים עושות לי את זה. לגמרי.

יום ראשון, 29 במאי 2011

נסיכת רשתות האופנה

טוב, זה גדול -
השמלה של אפרת גוש (מאירוע לכבוד אלבום הזהב של שלומי שבן, ותודה לוואלה סלבס שממלאים את ימי בתוכן) היא מTFS!..
כבר מזמן הודעתי קבל עם ועדה שאני מסמפטת++ את הרשת הזאת, למרות האפיל הפרחי שהודבק לה, אבל אם אפרתוש מתייצבת בשמלה שלהם לאירוע בו יובל שרף מתהדרת בשמלה של יוסף אני כבר מרגישה לגמרי בסדר עם הגילטי פלז'ר שלי.


have a drink on me

נראה שהמקום הזה ששמו מרג'ורי מורנינגסטאר הפך באחרונה לאסופת ביקורת מסעדות. גם היום תהיה אחת (וחצי?), אני מתרצת את העניין בכך שזו תקופה שאני מרגישה קצת ריקה מתוכן מבפנים ולכן כותבת על דברים שבחוץ. אלגוריה קצת מטופשת, אני מקווה שהבנתם.

אז בסוף השבוע הגעתי בפורום משפחתי לא קטן אל נובה ג'ויה ברמה"ח, כדי לציין אירוע משמח. לקחתי על עצמי את בחירת המקום והזמנת השולחן, בגלל חיבתי היתרה לאתרי אוכל וביקורות והזמן הפנוי הרב שיש לי לאחרונה.
מסיבות השמורות במערכת, ניגשתי למלאכת ההזמנה רק בחמישי בערב. לשמונה אנשים, בשישי. לא פלא שזו היתה משימה מאתגרת ומורטת עצבים, ושכל מלצרית אדיבה שענתה לי עברה תוך 5 שניות בקירוב למוד "פחחחח".
(הרגשתי כמו בסצנה מתוך דינר-ראש, למי שראה. ומי שלא ראה - כדאי. סרט חמוד וכיפי)

בסופו של דבר הסניף הרמת-חיילי של נובה ג'ויה ניאות לקבל אותנו בשישי בערב. אני מודה שקצת חששתי. אמנם קיבלתי המלצה על המקום, אבל התפריט שלהם רחב יריעה בצורה יוצאת דופן ועלה החשש שהם מתאמצים יותר מדי אך מחפפים בביצוע.
במבחן התוצאה היה פשוט מצוין. אנחנו משפחה עם דרישות שונות ומשונות (אלרגיה ללקטוז, סמי-צמחונות, פוביה מפחמימות - זו אני כמובן..) וכל אחד משמונת המופלאים מצא מנה שערבה לחכו. המסעדה היתה עמוסה מאוד, ובכל זאת לא היה רועש מדי והאוירה היתה נעימה מאוד.

2 נקודות לשיפור: איזו מסעדה איטלקית מסרבת להגיש אפוגטו? וגם - התפריט באתר ממש לא סימפטי. זה פורמט פלאש לדעתי או משהו אולדסקול בסגנון, שמקשה על הקריאה ומכביד על הדפדפן.

לא נשמע כדבר הזה. צלם בהיכל.


הבטחתי עוד חצי ביקורת. הסניף התל אביבי של האוגנדה, שהוא במקור פאב\חנות תקליטים\מועדון הופעות ירושלמי, הוא קלישאת הקלישאות על מקום של היפסטרים.
הוא עונה על כל הקריטריונים:

  • ברמן אנטיפט- צ'ק
  • מיקום אקזוטי ועלום שם - צ'ק
  • בירת כוסיות בהירה מסוג שאף אחד לא מכיר - צ'ק (והיא אפילו לא זולה שם!)
  • הרבה אג'נדה - כמובן.

ועוד מילה וחצי על מוזיקה- איך ייתכן שבאוזן השלישית, מעוז המוזיקה באשר היא, אין אלבום בסיסי כמו באק אין בלאק של AC\DC? ואיך יכול להיות שהמלאי היחיד שעומד לרשותם הוא התצוגה? ממש מוזר שאין להם מחסן. בביקור מזדמן בסוף השבוע הרגשתי כמו בסוף עונה בסטודיו פאשה ("לא מאמי, מה שעל המדפים זה מה שיש", מינוס המאמי כמובן)



וגם - זוכרים את הנעליים המהממות שלי מאייצ'אנדאם? אז זהו, שלצעוד איתן יום שלם זה כבר מאתגר מדי. אני חוזרת לסורי, החלטתי לקנות גם הקיץ זוג פליפ-פלופס עב פלטפורמה שישמש אותי לשעות הליכה ממושכות על מדרכות ת"א. אולי אפילו אקנה את אחד הזוגות הפרחיים שתמיד מוכרים בדיזנגוף (ג'וסי קוטור\אמריקן איגל) וארגיש כמו ג'אפ אמיתית.


יום שבת, 21 במאי 2011

עונג שבת

במשך כל כך הרבה זמן לא הרגשתי את הטלטול המהפנט שבקריאת ספר חדש ומעולה באמת. (נכון, קראתי שוב את האמן ומרגריטה וכמו תמיד נאלמתי דום. אבל אני כבר מכירה כמעט בע"פ את עלילותיו של השטן במוסקבה)

ביומיים האחרונים בלעתי בשקיקה את "המלון הלבן" של ד.מ תומס, ואני בטוחה שהוא לא עומד לצאת לי מהראש. נותרתי ספיצ'לס, נראה לי שיעברו כמה ימים עד שאעכל אותו לחלוטין (ואז בטח אתחיל בקריאה שנייה. אני קוראת את כל הספרים האהובים עלי שוב ושוב - ושוב- ומגלה בהם רבדים חדשים ומשמעויות שנסתרו מעיני).

מוזר, כמעט ולא כתוב עליו בעברית - למרות שהוא מתאר את השואה בצורה הכי חזקה שיצא לי לקרוא עד כה.
אני מניחה שחלק הארי של הספר, שאינו עוסק בשואה ושופע תיאורי מין בוטים (חלקם פואטיים, בעוד שאת האחרים אי אפשר שלא להגדיר כהארדקור) מרחיק אותו מהמיינסטרים ומההגדרה כ"ספר שואה". אבל לסו-קולד פורנוגרפיה הזאת יש תפקיד מכריע. היא אמצעי אומנותי כל כך חזק שמצד אחד יוצר הבדל חד ומכאיב בין שני חלקיו של הספר, ומן הצד השני דווקא מכין את הקורא לקראתו. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהבנתי את הכוח שבספרות ארוטית.

באזכורים הבודדים שמצאתי ברשת, מצוין שמדובר בספר נדיר. אם באמת כך הדבר, מגיע שאפו רציני לחנות הספרים יד-שנייה שבה מצאתי אותו ("צו קריאה", מול גן העיר בתל אביב. אחת מחנויות הספרים המשומשים היותר נעימות ומסבירות פנים). הוא נקנה במצב מעולה ובמחיר שווה לכל נפש, בטח כשמדובר ביצירה כזאת.

אגב, הרגשתי שכבר בקריאה הראשונה אני קצת מנתחת את הספר, משווה בין חלקיו השונים ומאתרת מוטיבים ונקודות משמעותיות. זה אף פעם לא קורה לי, בד"כ הקריאה הראשונה היא "בורה" לחלוטין.
נראה לי שזה בעקבות קריאת "האמן".. התרגום החדש מסתיים בפרק של הערות המתרגם, מין "אינפומאניה" משולבת בניתוח לא מאוד מעמיק, אבל מאוד מעניין. הצפת המידע הזאת, שגרמה לי לראות דברים באור חדש, עשתה לי חשק לדעת יותר ועוררה את בלוטות הניתוח הספרותי שלי גם כשמדובר ביצירות אחרות.

יום רביעי, 18 במאי 2011

אגב מידות גדולות

שנמצאות בכותרות (ובבלוגוספירה) בלי הפסקה, הגעתי למסקנה שאני מתה על מרינה מקסימיליאן בלומין. מביך, ראיתי (באינטרנט, יש גבול) את הפרק הראשון של הסופר-סואפ על רוה"מ הויברגר ומשפחתו, ופשוט נפל לי האסימון.
אתם חושבים שמה שהיא לובשת שם זה של עונות? אף פעם לא הבנתי את ההגבלות שחלות על פרזנטוריות (הרי ברפאלי לא לובשת פוקס בקאן.. אבל לגל גדות המעצב של קסטרו עיצב שמלה לשטיח האדום, לא? בטוחה שקראתי על זה איפשהוא)
עוד נקודה למחשבה בעניין מידות גדולות וקאסטינג. ברור שלא ילהקו "בחורה גדולה" כמו מרינה לתפקיד בתו הפרינססה של ראש הממשלה, הא? התפקידים הראשיים האלה שמורים לנסיכות קרח בלונדיניות ושבריריות כמו אלונה טל..



--ואנקדוטה מפגרת לקינוח: כשהתחלתי את גיל ההתבגרות הסוער והייתי בטוחה שאני שמנמנה ורופסת, עברתי עשרות פעמים ליד סניפי עונות בקניון הקרוב לבית הורי, משוכנעת ששם אני צריכה בעצם לחפש בגדים.


יום שלישי, 17 במאי 2011

מהמטבח של שושלת מורנינגסטאר

הזיטי יצא מצויין, אבל בעוונותי שכחתי לצלם אותו. בתור פיצוי - אני מעלה מתכון.
הגרסה המורנינגסטארית הרבה יותר בריאה ודלת שומן מהגרסה של משפחת בקליירי (לא בא לי להראות כמו בובי בקלה), אבל יצאה מצוין. בכלל, אני חושבת שקשה מאוד להרוס אוכל איטלקי - המרכיבים כלכך פשוטים והשילוב ביניהם כמעט אינסטינקטיבי.

הכמויות מאוד "בערכיות" (הסתמכתי על כמה מתכונים שונים), וזה בסדר. מכינים בתבנית גדולה (אני הכנתי בפיירקס עגול, שווה בגודלו לתבנית עגולה מס' 26), זה מספיק ל4-5 אנשים:
  • מבשלים "אל דנטה" חצי חבילה (כ-200 גרם) פסטה "זיטי" = צינורות דקים יחסית וקצרים. אני השתמשתי במקרוני של ברילה.


  • משטחים על התבנית המשומנת (עדיף על נייר אפיה) שליש מכמות הפסטה.
  • מערבבים בקערה: חבילה ורבע ריקוטה (אפשר גם ריקוטה מלוחה), ביצה, 2 שיני שום קצוצות, חופן בזיליקום קצוץ, מלח-פלפל (עדיף פלפל טחון גס).
  • מערבבים את 2/3 הפסטה עם תערובת הגבינה, ומוסיפים 1/2 כוס רוטב עגבניות מתובל (אפשר לקנות מוכן, יש של ברילה, אוסם וכו').
  • את כל העיסה הוורדרדה הזאת (שנראית מפוקפק למדי) משטחים על שכבת הפסטה שבתבנית.
  • מכסים מלמעלה בכוס (אולי טיפה יותר) מאותו רוטב עגבניות מתובל, ומגרדים מעל גבינה (השתמשתי בצ'דר כי היתה לי בבית, יהיה אותנטי יותר להשתמש במוצרלה או פרמזן)
  • מכניסים לתנור, אופים כחצי שעה ב-180 מעלות, מוציאים כשהגבינה המגוררת זהובה ומבעבעת קלות.
רעיונות לפעם הבאה: נראה לי שקמצוץ צ'ילי יכול לשדרג מאוד את העניין, וגם תוספת של יותר שום ובזיליקום (לא ביחד, נשמע עמוס מדי. אחת מהאופציות)
שדרוג למתקדמים: לנסות להכין עם בשר, כמו קארן.

ובעניין אחר: החלטתי היום ליישם חוק(?) אופנתי, כדי לנצל שרשרת בעלת נוכחות עזה ביותר שבקושי יוצא לי לענוד. בדרך כלל אני בזה לחוקי האקססורייזינג, אבל ראיתי מישהי ברחוב לא מזמן עם לבוש סולידי-מונוכרומטי למדי ושרשרת-סטייטמנט, והיא נסכה בי השראה.
אז ממש לפי הספר, הלכתי היום עם ג'ינס אפור, טישרט שחורה, נעליים סולידיות ושרשרת בולטת שקשה להתעלם ממנה. נראה לי שאני מאמצת, זה נראה ממש טוב.



היי, עם כל הספאמינג שעשיתי פה בימים האחרונים (רואים שיש לי יותר זמן פנוי, הא?) - זו הרשומה ה-200!

יום שני, 16 במאי 2011

עוד חבילה הגיעה

אולי זו רק אני, אבל בכל פעם שיוצא לי להגיע לאחד מסניפי דואר ישראל נדמה לי שרק טפשים עובדים שם, ורק טפשים מגיעים לשם לקחת\לשלוח חבילות.
היום, אחרי בילוי רבע שעה בחברת מיטב המוחות של תל אביב - קיבלתי לידי את ההזמנה הראשונה שעשיתי אי-פעם ב-ASOS. אני מודה ומתוודה ששנייה לפני שהחבילה נחתה בבטחה בידי, קיוויתי קצת שהרכישה תהיה כשלון חרוץ שיגרום לי לא לבזבז כסף על שטויות. אז התבדיתי, וקיבלתי חולצה וצעיף מקסימים. הנה הם:
קצת מפריעים לי השוונצל'ך שעל הקאפס, אבל רק טיפה.
חשבתי בתמימותי שהוא מזכיר קצת את הדפסי הגלקסיה הנחשקים, אבל במציאות הוא בכלל בגווני חום-שוקולד-קאמל. אני מניחה שבמציאות הדוגמנית של אסוס גם לא נראית כמו זואי דשאנל..
התלבטתי אם לצלם על עצמי, והחלטתי שלא. אני נהיית קצת פרנואידית לאחרונה.


הידעת? השיר בכלל לא היה אמור להיכלל באלבום (הנושא את שמו), ונכתב בג'מג'ום אקראי קצת לפני סיום ההקלטות

יום ראשון, 15 במאי 2011

השבוע שחלף

קשה לי לכתוב כאילו כלום, אני פשוט מבועתת מכל המתרחש בגבולות. בלי קשר לפרנויות יום הזכרון ההתעוררות הזו מפחידה והזויה, אני עם האצבע על הרפרש ועם וויינט פתוח כל היום. חברים מאוד קרובים הודיעו שהם מתחתנים בעוד שנה, ואני חושבת לעצמי שאצטרך לעבור תהליך פנימי ארוך מאוד כדי שאוכל להשלים עם המחשבה שמתישהו, בעתיד, אני הולכת לגדל כאן את ילדיי.

ועכשיו חזרה לאסקפיזם. אבל אסקפיזם הארדקור.
התקופה האחרונה קצת רדומה. חבר שלי ואני מבלים שעות רבות ביום בהכנת שיעורים אקדמיים ואחרים, מה שגורם לאווירת דכדוך-מה בדירה. בחמישי האחרון החלטנו לצאת להתאוורר, וע"פ בקשתי הצפנו לאזור ירמיהו-צפון דיזנגוף, שתמיד נראה לי יפה, מקסים ומזמין (משהו בתאורת רחוב של צפונדיזנגוף פשוט עושה לי את זה). חוץ מזה, יש שם סניף של רובן (מה זה רובן? אפרט בהמשך).
הגענו בשעה קצת מאוחרת - סביבות 23.00 - בתכל'ס, זה לא כלכך מאוחר ותואם לאסכולה הישראלית הרווחת, הדוגלת בדחיית הקץ ויציאה מהבית סמוך לחצות. הפעם, זה התנקם בנו - היה מפוצץ להחריד. שמנו פעמינו בהתחלה אל המובינג, שמאוד נהנינו לשבת על הבר שלו ב"מדע על הבר" וגם כמה שעות טובות אח"כ, אבל הקומה העליונה הייתה תפוסה באיזה אירוע פרטי (הצוות הציע לנו לבדוק אם יש מקום, אבל זה ממש לא הרגיש מתאים), והתחתונה - שהיא בכל מקרה הרבה יותר בית קפה מבר - הייתה מלאה.
עברנו לג'רמייה שממול, גם שם גדוש אבל הפלא ופלא - שני מקומות פנויים על הבר. ברגע שהתיישבנו הברמן אומר לנו שהם תפוסים, באטיטיוד די מעצבן. בדרך החוצה אחד המלצרים תופס אותנו ושואל למה אנחנו הולכים, כי יש שני מקומות פנויים על הבר. חוסר תיאום מטופש.
חצינו לצד השני של דיזנגוף, לרוזה פארקס המפוצץ גם הוא. גם שם - שולחן ריק באמצע הבר, ומלצרית אנטיפתית להחריד שאומרת לנו שתפוס שם. נמאס כבר לנדוד ולכן החלטנו לשתות איזו בירה בעמידה, בתקווה שיתפנה. בסוף ישבנו בשולחן ה"תפוס", ואפילו עוד זוג התיישב שם. מיותר לציין שאף אחד לא הגיע לדרוש את מקומו באותו שולחן מבוקש?..

פייר, ממש התאכזבתי. יצאנו מהרוזה די מהר, אחרי בירה אחת, כי האווירה הייתה מעין בליל בינתחומי-צפונבוני-סחי, לא משהו כובש במיוחד. נכון, "מתחמים" (הארבעה, הנמל, אפילו חלקים מלילינבלום) הם אבן שואבת לבליינים מסוימים, ולרוב המקומות בהם לא מצטיינים בעודף ייחוד או שאר רוח, אבל חשבתי שצפונדיזנגוף הוא פחות מתחמי, ושאוכל ליהנות מזיו פניו של האזור הבאמת יפה הזה.

אז רובן. אם מישהו עוד לא מכיר, מדובר בסנדוויצ'יה מוצלחת במיוחד בקונספט של ג'ואיש דלי. אין הרבה אופציות, אבל בכולן יש המון המון בשר איכותי, מעט לחם, כרוב חמוץ (אם רוצים), ופיקלז שווים במיוחד ליד. אחרי האכזבה, וכדי לפצות את חברי הסבלני על יצר ההרפתקנות שלי, שהרחיק אותנו מהשופטים לעבר כלמיני מקומות של כוסיות, הלכנו להתנחם בקומפורט פוד יהודי-ניו יורקי שכזה. תמיד שאני אוכלת שם אני חושבת על "מינדי'ז" מהסיפורים של דיימון ראניון.

למקום המקורי קוראים לינדי'ז. תכל'ס, נראה קצת טראש.


--- ושלא תחשבו, יש בי גם עומק. סיימתי היום את התרגום החדש של השטן במוסקבה (AKA האמן ומרגריטה), ואני עמוסת תובנות. אבל לא נערבב שמחה בשמחה, אולי אכתוב על זה מחר. (הקוראת רוז M, תובנותי עשויות להפתיע אותך).

יום שבת, 14 במאי 2011

השקט שאחרי הסערה

שקט מפתיע, האמת. ציפיתי למבול יצירתיות שיסחוף את שלל הבלוגים האהובים עלי, אבל נראה שהתקלה המעצבנת להחריד שהייתה כאן קצת מדכאת את בלוטות הכתיבה.
אחרי 20 דקות בהן גם אני משוטטת ביוטיוב בניסיון למצוא השראה, המשפט האחרון נראה מיותר קצת.

בכל מקרה - סופ"ש בסימן אוכל. כלומר, בבית בקושי ויש - אבל כן היינו במסעדה ואפילו במקום שמעולם לא ביקרתי בעבר.
הנדון: רונימוטי ברמת החיל. בשנים האחרונות יצא לי להתקל בשלל ביקורות על המקום, שהיו מעורבות ביותר ובכל זאת עוררו את סקרנותי. אני גאה לומר שיצאתי מעורבת לחלוטין, אולי בפעם הראשונה אני מסכימה בפה מלא עם רשמים של אחרים.
יש המון נקודות לחיוב - המקום נעים ומזמין (למרות המיקום ההייטקיסטי התחושה בפנים חמימה מצד אחד, וטיפטיפה פנסית מן הצד השני), השירות מאוד מוצלח, והם מגישים סלסלת מאפים שווה במיוחד+שמ"ז וממרח עגבניות מיובשות על חשבון הבית, עם רפיל. מעט מאוד מסעדות בתל אביב מפגינות נדיבות כזאת.
עוד דברים טובים: הפסטה מצוינת והבשרים רכים ונימוחים (מתנצלת מראש על הפלצנות. זו ביקורת מסעדה, כנראה שאי אפשר בלי).
אבל - הניוקי שהגיעו עם מניפת הסינטה היו מוזרים נורא ולא מוצלחים. אולי אלה ניוקי א-לה רומאנה, שהם אפויים ולא מבושלים, לא טרחתי לברר. מה שהגיע בצלחת היה קשה קצת, אפוי מדי ועם מרקם דחוס מאוד.
גם הכרישה המאודה שהגיעה עם המולים היתה לא מוצלחת. השתמשו גם בחלקים הירוקים והסיביים מאוד שלה, והתוצאה - בהתאם. כמו לאכול דשא בחמאה..
אני לא יודעת אם מדובר בפקשושים. יכול להיות שאני והשף פשוט לא חולקים את אותו עולם מושגים קולינרי. נראה לי תמוה שבמקום כלכך מוקפד, מגישים מנות מוזרות שמעוררות איזו הרמת גבה, לצד מנות מצוינות בלי שום ויכוח.

ועוד בענייני אוכל - מחר אני והחבר מסיימים לראות את הסופרנוס. בגלל שמדובר במאורע חגיגי, החלטתי לציין אותו בטוטאליות ולהכין זיטי (לזכרה של קארן בקליירי תנצב"ה), ועוד כמה קשקושים איטלקיים.
(בכל מקרה, בלי ספוילרים בבקשה!)



ERROR

אירעה כאן היום תקלה מצערת - וייתכן שבעוד בלוגים הרגישו את נחת זרועה של הטכנולוגיה.
במשך שעות ארוכות היתה הודעת שגיאה באתר, כל התגובות שנשלחו ב-24 השעות האחרונות אינן ניתנות לאחזור, ומוזר אף יותר - תגובות שונות, לא רק שלי, בבלוגים אחרים נמחקו גם הן.
מטריד, משונה, אין לי שום הסבר לעניין.

יום חמישי, 12 במאי 2011

look at that fine shiksa

אני מתה על התמונה הזאת - היא נראית כמו סצינה מסרט (אולי של וודי אלן, חובב הנשים היפות והלא כשרות. למרות שהוא לא היה מלהק את אוון ווילסון, כנראה).

אופס. מסתבר שווילסון מככב בסרט החדש.

יום רביעי, 11 במאי 2011

יש לנו ארץ נהדרת, וכל הכבוד לצה"ל

אחרי העגמומיות של יום הזיכרון, העברתי את יום העצמאות דווקא בשתי חגיגות מוצלחות באמת - באווירה ישראלית ביותר.
אני נורא שמחה שלא יצאתי סתם לאיזה פאב, אלא ציינתי את המאורע בצורה מרובת משתתפים ועצלה יותר.
(כן כן, עשיתי על האש.. פעמיים. ובאחת מהן אפילו שמעו שלמה ארצי. אבל כבר כתבתי כמה טוב לזחול אל לבו של המיינסטרים בימים טרופים אלה)
אגב, אף אירוע שציינתי לא התרחש בתל אביב, וטוב שכך - כשחזרנו הביתה בשעת לילה מאוחרת, אבן גבירול המטופח בדרך כלל נראה פשוט זוועה. לא רוצה לדמיין אפילו מה הלך בפלורנטין. 

מדהים שהאופניים האלה שרדו את חגיגות יום ההולדת.
ביומיים האחרונים ראיתי המון רוכבים עליהן, איזה יופי. בלי שמצ של ציניות.

יום שני, 9 במאי 2011

חוזרת להרגלים ישנים

לקראת יום הזכרון אני חוזרת להרגלים ישנים. היום הרדיו פתוח על גלגלצ. הכי לא מקורי. שלמה ארצי עכשיו ברקע, ובכל יום אחר בשנה הייתי מעבירה בעווית של התנשאות לתחנה אחרת, אליטיסטית יותר.
כבר חודש אני שותה שוב המון קפה - למרות שמזמן נמאס לי, וכמעט שנה אני שותה בעיקר תה. זו תקופה בשנה שאני מאבדת את הרצון התמידי להיות מיוחדת, ושואפת עד בלי די להיכנס עמוק לתוך חיבוקו הרחב והמנחם של המיינסטרים.
זה לא שאיבדתי מישהו יקר, גם לא הייתי בתפקיד אפילו רבע קרבי בצבא - ובדיוק בגלל זה אני מרגישה את הצורך במסגרות. בלא תיכון, צבא או מערכת אחרת שתכריח לעמוד דום, ללבוש חולצה מגוהצת ולשיר "עוד לא אבדה תקוותנו", אני רוצה עוגן אחר שיחבר אותי למציאות, כי יום זכרון שלא מרגישים בו כלום - זה באמת נורא.
לא רציתי ללכת אתמול לטקס בכיכר רבין. חששתי מההמוניות. בסוף - הלכתי, ואני חושבת שזה היה הדבר הנכון. מצד אחד הרמתי גבה, אפילו שתיים, למשמע שיר השנה של גלגלצ ("אורות". באמת, למה זה היה קשור?), ומהצד השני - הרגשתי באמת שמשהו מטלטל אותי מבפנים ומזכיר לי למה אנחנו זוכרים.
(עינב שיף כתב על זה הבוקר לוואלה, ועם הרוב - אני גם מאוד מסכימה)
בכיתי כמו תינוקת, בעיקר בתקווה. הרגשתי שתקוותי כן אבדה, שאני לא מסוגלת להשלים עם זה שיום אחד גם אני אלד ילדים ואשלח אותם לצבא.

יום שישי, 6 במאי 2011

חדשות וחידושים

אפתח בזה שבניגוד למנהגי לספר הכל, החלטתי לא לעשות לעצמי בילד-אפ מיותר ולכתוב על ניצול הגיפט קארד שקיבלתי ל-H&M רק בדיעבד. אף פעם לא מצאתי כלום בחנות המדוברת, והחלטתי פשוט לתת לה צ'אנס, בלי לטפח יותר מדי ציפיות.
אז השלל מאתמול הוא לא רב, אבל שווה - 
הן כל כך מוצלחות בעיני כי - א)מצאתי נעליים פתוחות וגבוהות, שזה הכי אני. ב)חיתוך המפתח שלהן מצויין, ולא מקצר את הרגל. ג)גם הצבע (הטבעי ובהיר יחסית) משתלב טוב עם הרגל ומונע אפקט מקצר וגמדי.

וחוץ מזה:
Dress
ממש קצרה, אבל בקטע מאד קיצי, כיפי ונטול סליז.


וגם חולצה שאני לא מצליחה למצוא בשום אופן באתר, אבל היא מנוקדת, נקשרת וסגורה יחסית מלפנים. הכי לא אני, אבל מוצלחת באמת.
לסיכום, פעם ראשונה שיצאתי מרוצה מ-H&M. עד כה קניתי שם רק חזיה, וגם היא היא לא מי יודע מה בכלל.
נקודות לשיפור -

  • התור בקופות. זה לא שיש כל כך הרבה אנשים, הקופות פשוט מתנהלות בקצב א-י-ט-י להחריד. יוצר את התחושה שמדיניות הרשת היא ליצור אפקט עמוס, כאילו ה"ישראלים עדיין צובאים על החנות בהמוניהם".
  • התורים לחדרי ההלבשה - גם, עמוס נורא. אווירת רכבת הרים בסיקס-פלאגס, רק שאין לופ בסוף. אני לא חושבת שיצא לי להיות שם אי פעם בלי לחכות לפחות 10 דקות. זה מין מעגל קסמים - את מחכה שעות בתור, אז כשאת כבר מגיעה לתא הנכסף את לוקחת את הזמן כאילו היית קייט מידלטון בפשיטה על אחת מהרשתות האהובות עליה (כן, גם אני קראתי בעניין שהנסיכה קונה בזארה). אני לא יודעת איך אפשר לפתור את הבעיה, אבל אני משוכנעת שיש דרך.

נקודות לשימור -

  • הצוות היה באמת יעיל וסימפטי. נכון, הכל לוקח להם המון זמן, אבל הם עושים את זה באדיבות רבה.
  • המידות :) כבר מזמן לא השתחלתי בקלות רבה כל כך ל-36. תודה על השפיות!

ועוד משהו. הגעתי למסקנה שיש לי יותר מדי נעליים בארון. אני פוצחת במבצע סינון שיכלול, לצערי, גם את היפות האלה מאיביי (זה פשוט סיוט סיוט סיוט ללכת איתן).

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...