יום ראשון, 13 בפברואר 2011

אינטימיות מזוייפת

בכל פעם שאני חוזרת מבית הורי, אני נזכרת שאחד הדברים שהכי כיפיים ואינטימיים בעיניי במשפחתיות הם קולות הבית. כל הקולות היומיומיים (והעמומים קצת) האלה של סגירת דלת/ פתיחת ברז/ הרתחת מים/ תקתוק על מחשב/ טרטור מקרר שפתוח יותר מדי זמן כי ההכרעה בין מילקי למעדן הגולן היא כה קשה - ואפילו הורדת מים..
אני מודעת לביזאריות שבעניין, אבל זה הפסקול הכי מרגיע בעולם לאוזניי.
בדירה שלי הקירות נורא נורא דקים. ממש שומעים את כל המתרחש בדירות השכנים - אז לשמחתי נחסכים ממני קולות חדר השינה שלהם, אבל את המטבחים אני שומעת ממש טוב. בעצם, אפשר לומר שהקולות העמומים במטבח השכן, אצל אנשים שאני לא מכירה וכנראה גם לא אזהה בחדר המדרגות, הם הפסקול הביתי והמרגיע שלי עכשיו. (במיוחד הלילה, כשחבר שלי לא כאן והשקט עז מנשוא)


3 תגובות:

ציפי לוין אמר/ה...

בוקר טוב.וואו, אני ממש מזדהה.אני יורדת למטה לטיול עם נינה, ומקשיבה לקשקוש הצלחות שמגיע מהבתים סביב, לקולות הבוקעים מהרדיו, זה בשבילי התחלת היום. שבוע נפלא!

danra אמר/ה...

בית זה איפה שאנחנו נמצאים, לא משנה הפסקול המתחלף.

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

ציפי, את יודעת מה הכי חשוב? שאת מפנה אחרי נינה :)
ודנרה, אני דווקא חושבת שבית הוא בעיקרו זכרונות ותחושות לא קונקרטיות - אין כמו קולות (וגם ריחות! חשוב מאוד) כדי לשוות למקום אווירה ביתית.

אני לא יודעת מה נפל עלי אתמול עם ההגיגים הנוגים האלה. מוצ"ש תמיד מביא לי את הבלוז.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...