יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

patterns

תבנית ראשונה שחוזרת על עצמה-
זוכרים את היוז'ואלס שלי מלפני כמה חודשים? עכשיו יש לי חדשים.

אנחנו לא נפגשים מדי יום, כי לשם שינוי (מבורך!) אני כבר לא בעדת הworking nine to five, אבל בכל פעם שיש לי משמרת השכם בבוקר אני נזכרת מחדש כמה הם מצחיקים:

קו 9, אי-שם לפני 06.00 בבוקר (שעה לא לעניין, אבל יש לה את היתרונות שלה), הנהג והנוסעת שלצידו. תמיד הם שם, הוא עם השפם, היא עם התלתלים הקצוצים. ככל שעובר הזמן הם מתארכים (אולי היא מגדלת?). תמיד משוחחים על עניינים שברומו-של ואני תוהה - לאן היא נוסעת? מתחילת הקו ועד סופו? הם באמת כל-יום שם? אולי היא מלווה אותו לאורך כל היום?

שמתי לב שעכשיו, כשאני פחות מרירה ביחס לעבודה, יש לי גם הרבה יותר סימפטיה לאנשי האוטובוס הקבועים. את הקודמים ממש שנאתי, הם סימנו את תחילתו של עוד יום משמים במשרד.



תבנית שנייה-
 אתמול הסתובבתי קצת אחרי העבודה ברחובות העיר בחיפוש אחר כלמיני דברים שלא מצאתי (ואז גיליתי שהכל נמצא ליד הבית! ממש דורותי מצדי). בדרך עברתי באלנבי, כבר מזמן לא שוטטתי ברחוב המפויח והמג'ויף הזה ודווקא התחשק לי. נכנסתי לקסטרו עודפים, מצאתי 2 סוודרים (בעמל רב) לחבר שלי ולא יכולתי שלא לשים לב מהשיחה שחזרה על עצמה בקרב כל הזוגות ששרצו במחלקת הגברים:

היא: "מאמי, מצאנו לך דברים מהממים!"
הוא: מהמהם בהסכמה. מה עוד נותר לו לעשות מול פרץ ההחלטיות הזה.

בחיי, כל זוג שהיה שם. פרחולים, אמריקאים, מגניבים-בעיני-עצמם, הכל(!)
אז חזרתי הביתה ואמרתי לחבר שלי---
לא, זה לא קרה. המילה מאמי מעולם לא עברה את דל שפתיי.

יום שלישי, 27 בדצמבר 2011

שיר השבוע

בעצם יש שניים, אני מתקשה להחליט מי יזכה לכתר כי אני לא מפסיקה לזמזם אותם לסירוגין.

האמת שזה מלווה אותי כבר יותר משבוע, מאז הידיעות על מותו של קים ג'ונג איל:


וזה השני - כי אני טראשית ומתחשק לי לראות שוב את ולווט גולדמיין:

יום שישי, 16 בדצמבר 2011

C is for cliche

ומנומר זו באמת קלישאה חבוטה. בכל זאת, קניתי לעצמי היום צעיף מנומר - מצאתי אחד בשלושים שקל באיזו חנות שכוחת אל והרגשתי שזו קנייה ראויה.

המשכתי אחר כך לעוד כמה חנויות, רובן ג'יפאיות כאלה (בהשראת הפוסט הזה של דולורס). למרות העיתוי הבעייתי - יום שישי - היה ממש נחמד להסתובב וגם לא דחוס מדי. אולי זה המיתון, אולי העובדה שלא הגעתי עד לגיהינום האורבני של דיזנגוף סנטר.

מצאתי גם קרדיגן קלישאתי, עם פסים רחבים כזה, אבל נעים ומלטף. הוא עלה 50, שזה ממש נחמד בהשוואה לחנויות שמתפלצנות ודורשות על כאלה מחיר כפול, שלא לדבר על משולש.

הנה שניהם:

אבל גם אחרי הרכישות בניחוח "הוצאה לפועל" לא עצרתי. המשכתי לעוד חנות שנראתה קטנה ומצ'וקמקת במחשבה לדפוק את המערכת. לאסוני, היא הייתה כבר מהסוג המתחכם יותר וקניתי בה את השמלה הזאת:

בחיי, היא מה זה יותר יפה עלי. פי מיליון. ממש ממש יפה. צבע מקסים וגזרה מדגישת מותניים. איכשהו בתמונה הזאת ממאקו הצליחו להעלים את כל יתרונותיה. 

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

יוניסקס

אתמול הייתי צריכה לקנות משהו (תלושים לסופר. לא זוהר בעליל ואף מדיף ניחוח צנע) ובשל רצון לחסוך מעצמי ביורוקרטיה עודפת מסרתי לקופאי הראשי את שמו של חבר שלי, שבדרך כלל קונה את התלושים. יש לו שם יוניסקסי וקצר כזה (נניח.. עמית פז), אז זה נשמע הגיוני. בכל זאת, הקופאי (סליחה. סגן מנהל סניף) לא הבין בשמיעה ראשונה והייתי צריכה לשוב ולומר אותו שוב, ושוב, ושוב.

מכירים את זה שחוזרים על מילה מסוימת המון פעמים ופתאום היא מאבדת את משמעותה המקורית? פתאום התחלתי לחשוב, מה היה קורה אם באמת היו קוראים לי עמית פז. יש לי שם שקשה לטעות בו - הכי של בנות - מעניין איך הייתי אם החותמת עלי הייתה קצת פחות מובהקת. אולי הייתי קשוחה יותר? או נערית יותר? (או רזה יותר? לא יכולתי שלא לחשוב על זה).

כל העניין הזכיר לי קצת את ג'וזפין-ג'ו האלמותית מ"נשים קטנות" וסאגת שינוי השם שלה. למרות ההזדהות הבלתי נמנעת עם ג'ו תוך כדי קריאה, דווקא אהבתי שהשם שלי מוגדר כל כך ואי אפשר להתבלבל ולחשוב בטעות שאני בן (זו הרי הפאדיחה הכי גדולה שעלולה לקרות לתלמידת בית ספר כשמקריאים שמות). נראה לי שגם היום בחורה כמו ג'וזפין מארץ' הייתה מתוסכלת. אמריקאים ממשיכים לתת לילדיהם (ובעצם - גם עמים סלאבים, לטינים וכו') שמות מאוד ברורים מגדרית וחפים מטרנד היוניסקס, שהפך כבר לנורמה בארץ.

יום שני, 12 בדצמבר 2011

החטא הראשון

החטא הראשון הוא הגרגרנות, כמובן. אולי כי הוא הופיע ראשון בסרט ההוא של דייויד פינצ'ר ואולי כי באמת כולנו חוטאים בו בלי הפסקה.

כשעברתי לתל אביב, לפני כמה שנים, הייתה בי תשוקה של ממש לאכול בחוץ. בעיקר בבתי קפה - בכל זאת, מדובר בחובבת מושבעת של אוכל-של-בנות. התלהבתי מההיצע האינסופי שסביבי, מהזמינות כמעט בכל שעות היממה וגם מהעובדה שלא צריך לשטוף כלים. בסופו של דבר, מחסור חמור בזמן הוביל אותי לאכילה בעיקר בפיצוציות (קרטיב דובדבן, מישהו?) וב-בר גוריון הסמוך לדירתי דאז.

עם הזמן הבנתי שארץ האפשרויות הקולינריות הבלתי מוגבלות מוצלחת פחות משחשבתי. התחלתי לחשוד בהרגלי הניקיון של המטבחים, מחירי הסלט הלכו והאמירו וגם יכולות הבישול שלי השתדרגו. הצלחתי לקלוע לטעם שלי ולהכין לעצמי מאכלים מפנקים והרבה יותר משתלמים. היום אני מעדיפה לאכול בחוץ רק דברים שאני באמת לא יודעת\אין לי זמן להכין בבית. משוחרת בתי קפה נהייתי למאיר שניצר שלהם. די פלצנית, עם אמות מידה שלפיהן אני בוחנת כל מקום שאני נקלעת אליו.

ומה החוקים?

  • אסור שיהיו חלק מרשת. פלצנות פלצנות, אבל לא גיליתי כאן את אמריקה ויש עוד אלפים כמוני, שמעדיפים לפרנס עסק קטן ולא את בעלי הלנדוור. זה באמת עושה משהו, האקלקטיות.
  • מוזיקה טובה.
  • שירותים יפים ונקיים. את השירותים של קפה מיכל בדיזנגוף, למשל, הייתי מוכנה לייבא אלי הביתה.
  • סלטים מפנקים ומנות קטנות ומעניינות (אם יש להם יציאות מוצלחות עם דגים, בכלל להיט).
  • קפה טוב עם אופציה לסויה.
  • כמה שפחות התיפייפויות והתחכמויות בתפריט. זה עושה לי רע (בלי "הפוכיניו", "סלטיניו" ו"חרטאניניו").


הנבחרים שלי עד כה הם אורנה ואלה (שמעתי שיש גם סניף בהרצליה, אבל זה עדיין לא נופל להגדרה של "רשת"), פועה בשוק הפשפשים, התחתית בלינקולן וכאמור - קפה מיכל בדיזנגוף פינת ז'בוטינסקי. כל אחד מהם מתבלט במשהו קצת שונה, חלקם פלצניים נורא, אבל באמת טעים ונעים בהם.

עוד מקום שהתרשמתי ממנו, אבל הביקור האחרון והיחיד שלי בו היה לפני שנתיים כמעט, הוא "ליימך ברחוב" בשוק הפשפשים. הוא אמנם נופל בקטגוריית השמות המתחכמים (ליימך? תעשו לי טובה) אבל יש שם ארוחות בוקר כיפיות ואחת מוצלחת במיוחד משופעת בדגים מלוחים ושאר מעדנים של קשישים מזרח אירופאיים.

שני מקומות שנחשבים מוצלחים ואני מתקשה להתלהב מהם - נחמה וחצי מול כיכר הבימה בתל אביב (אוכל לא מדהים, למרות הדילים הנחמדים על אלכוהול בזול בשעות אחה"צ-ערב), סוניה געצל שפירא בסמטה אלמונית (פשוט מרגיש לי ג'יפאי וצפוף נורא)

כל ההגיגים העמוקים האלו, על הנושא הקל כנוצה, עלו לי בעקבות שיחה שניהלתי (באיזה בית קפה, אבל לא אחד מהרשימה) עם חברה שטענה שבתי הקפה בתל אביב הם המוצלחים ביותר. הבחורה היא מומחית בתי קפה רצינית ביותר, דווקא חיפאית אסלית במקורה, וציפיתי ממנה להצהרה הפוכה לחלוטין. בכל זאת, מדובר באחת מוותיקות "קפהנטו" החיפאי המיתולוגי. אבל לא, היא טענה בתוקף שבעיר הלבנה מקבלים את התמורה הטובה ביותר לכסף, השירות מוצלח לאין ערוך וגם הפרש המחירים לא כזה דרמטי.

 עוד לא גיבשתי דעה בעניין, אבל לפני שבוע ישבתי עם חברה באורנה ואלה ובאמת הרגשתי שקיבלתי תמורה מצוינת. היה לא זול, אבל כל כך טעים וכיף. מרגישים שזה מקום מלא בביטחון עצמי, שלא מזלזל בלקוחות או נכנע לטרנדים מאוסים  שפוקדים את העיר (התפריט היה חף מהתחכמויות ולאף מנה לא קראו "מאזט"!)

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

הולי גוואקומולי

בעוד חודש ועשרה ימים נפתחת ההרשמה לאוניברסיטה. זה ממש נחת עלי משום מקום, חשבתי שיש לי עוד כל כך הרבה זמן לעבוד, להתבטל ולצלם ירקות בצבעי הקשת.

אין סגול וכחול, אבל זה עדיין נראה טוב. חבל שהתפוחים הפוטוגניים האלה התגלו כאכזבה

אני באמת לא יודעת במה לבחור. ובכלל - לא בטוחה שבא לי על חיי סטודנט. משרה חלקית, מיליון משמרות בסופ"ש (ואני מתחזקת עבודה שכוללת בכל מקרה משמרת סופ"ש אחת) והכי בעייתי - לחץ. התקופה האחרונה הייתה רגועה כמו שלא הייתה לי מעולם, לא בא לי לוותר על זה.

יום שלישי, 6 בדצמבר 2011

טרחנות

הוא נהיה קצת טרחני, הדיון הזה סביב הדרת נשים, אפליה וכו'. כל ח"כ שמחפש כותרת זולה מהגג איזו פנינה בעניין ואפילו הגברת קלינטון הצטרפה לנושא המדובר.
(אגב "הדרת נשים" - בכל פעם שאני קוראת את הביטוי האופנתי הזה אני חושבת על משהו מהודר. או על "אורח נשים")

למרות הטרחנות ואולי בגללה, הנושא די מעסיק אותי. פחות העניינים המטרידים בירושלים (לא הייתי בבירה מזמן), ויותר הציפיות מנשים בחברה שלנו (לא בפלגים הקיצוניים, עליהם אני לא בונה). ליתר דיוק - חוסר הציפיות מהן. חורה לי שבת דודתי המתבגרת צנחה לשלוש יחידות מתמטיקה וכולם ממש בסדר עם זה, כי "ככה נוח לה". מעניין מה יקרה אם אחיה הצעיר ילך בדרכיה. אני מניחה שמהלך אנטי-ריאלי שכזה יתקבל בפחות הבנה כשמדובר בנער.

ואז, זה הגיע לתיבת הדואר שלי: 




מה נסגר אתכם, שירותי בריאות כללית? אתם לא לומדים מטעויות של אחרים?

יום שבת, 3 בדצמבר 2011

מחשבות על חשיפה

היום חברה-של-חברה הצטרפה לעוקבים אחרי הסטטוסים שלי בפייסבוק (subscribers) ובכך עלה מספרם ל-11. כולם, אגב, אנשים שאני לא מכירה כהוא זה (חוץ מאיזה טמבול אחד שהיה איתי בתיכון) ועל כך גאוותי הרבה.

יכול להיות שמעריצי הווירטואליים הפכו לכאלה בגלל תמונת הפרופיל המוצלחת שלי, אבל אני מעדיפה לחשוב שאלו הסטטוסים השנונים שאני מפיקה לפרקים והלינקים הנפלאים שאני ממליצה עליהם. בקיצור, אם כולם כל כך שמחים ומאושרים מהמצב הקיים, למה לא לשפר אותו ולתת להם עוד? הרי מה שאני כותבת כאן הוא פי מיליון יותר מושקע ומעניין.

יש לי כמה שיקולים נגד -
א- אני קצת (הרבה) מתביישת. למרות כל המניפסט השחצני שנשאתי בשורות הקודמות. אולי יצחקו עלי נורא? או יזלזלו בי? (שיטת הסוכן תמזער את הנזקים האלה אבל עדיין, זה יכאב)
ב- ייתכן שאאלץ לצנזר את עצמי. אמנם אני לא מלכלכת פה יותר מדי, אבל חשיפת זהותי תמנע ממני את האופציה לרכל בפה מלא.

זהו, האמת. אבל שיקול א' הוא מהותי ביותר (לפעמים אני חולמת על תרחישים כאלה בלילה, עד כאן הגענו. מצד שני, החלומות שלי ידועים לשמצה כמטופשים במיוחד. אפילו מפקחות במשרד החינוך הצליחו פעם להיכנס לתסריטי הלילה שלי).

מדי פעם אני מפזרת כאן רמז או שניים באשר לזהותי (מתיימרת לחשוב שיש מי שמתעניין. אפשר לחשוב שאני ולווט אנדרגראונד טרום ימי החשיפה) ותוהה אם מישהו ממכריי אכן קורא וישים לב. עד כה, התבדיתי.

תגלית משמחת לסוף השבוע

הבלוג של דניאלה לונדון-דקל:
http://daniellalondon.blogspot.com/

איזה כיף :) הדבר היחידי ששווה לפתוח בשבילו את 7 ימים (סליחה יאיר) מונח לפני חינם-אין-כסף (ובלי 10 עמודי פרסומות למכונות כביסה), ועוד עם אופציה להיזכר במעלליה של דניאלה מהשבוע שעבר (וזה שלפניו, והאלה שקודם).


כמו בכל פעם שאני מגלה בלוג חדש שמוצא חן בעיניי - דפדפתי אחורה עד הסוף ושרפתי איזה שעה בצחקוקים מול המסך.
אי אפשר להגיב וגם לא לעקוב (אני לפחות לא הצלחתי והסתפקתי בהדבקת הלינק בטור השמאלי של הבלוג), אבל חוץ מזה הכל יופי.

טרנד אלרט

קודם כל, משהו שהחלטתי לא להכנע אליו-

הצד הימני כמובן. את השרשרת דווקא אהבתי. התמונה מתוך גלריה-הארץ
ובצורה פיגורטיבית פחות - מגפיים. נראה לי שאני לא קונה השנה, על אף שאין לי זוג באמת ראוי. הבנתי שפשוט אין דבר כזה "זוג מגפיים ראוי". מדובר בסך הכל בפריט שמקצר לי (ולעוד אלפי בחורות תמימות ושבויות בקונספציה) את הרגליים. לא עוד. בטח לא אחרי הקטילה הזאת בגלריה- http://www.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.1575157.1322151645!/image/2737274333.jpg_gen/derivatives/landscape_436_326/2737274333.jpg
(איזה מביך להופיע תחת הסעיף הזה. ממש לשון הרע)
אי לכך, אני מתכוונת לנעול את שני הזוגות שברשותי בשני תרחישים אפשריים בלבד, שלא כוללים בשום פנים את השילוב המקובל שנראה ברחובות בכמויות מסחריות (עם סקיני ג'ינס וז'קט/מעיל עאלק טרנץ'):
א- בימים של מצב רוח ירושלמי (לא אני אמונה על ההגדרה המקורית אלא אחד מעמיתי לעבודה), כלומר כשבא לי להתלבש קוזי חמים ונעים, עם הצעיף שסבתא סרגה לי וסוודרים צ'אנקיים מדרום אמריקה.
ב- בשילובי אובר-סייז לא צפויים.

מאחר ואני בדרך כלל לא מתלבשת לא כך (א) ולא כך (ב), כנראה שהמגפיים יישארו תחובים בארון.

ומה כן -
זה. ובשמו הרשמי- MESH TOP. חולצות עם חזית חצי שקופה. עוד שנייה זה יהפוך לטרנד מאוס ולעוס לחלוטין, בינתיים אני לא מפסיקה לחפש חולצות כאלה באסוס (וכמובן שלא להזמין. יש לי כבר אחת בבית וכמעט כל מה שמוצג באסוס מהדגמים האלה הם בגדי גוף על טהרת הפוליאסטר)

שדרוג של העניין, כדי להיות ממש קורבנית:
כל העניין הזה גנוב מסטלה מקרטני בעצם, נכון?
ועוד התקרבנויות:
לק מנצנץ (כבר סיפרתי לפני כמה ימים)
ועכשיו העליתי באוב גם זוג גרביונים מנצנצים שבבעלותי. עוד לא לבשתי אותם החורף - ממש בא לי אבל הנצנוץ הזה מגרד טילים.

שכחתי - עוד משהו שלא. אתמול ראיתי כמה פרקים מ"טרו בלאד" כדי להבין מה הבאזז (שכבר דעך). לא נפלתי בלשון המעטה. סתם תירוץ דלוח להראות סקס שמתיימר להיות נועז. בחיי, עדיף כבר לראות את וולווט גולדמיין. טרו בלאד מרגיש כמו דמדומים-גרסת המתבגרות הקצת יותר מגניבות. 

יום רביעי, 30 בנובמבר 2011

תחת לבן עם נשמה של שחור

הפסקול של השבוע היה הסמית'ס ודייויד בואי (מה חדש).

הפעם זכו לכבוד meat is murder ו-'heroes'. הם התנגנו סחור סחור כמעט ברצף, בקושי ידעתי מהם שובע.
בחיי, כשאני שומעת את 'heroes' (השיר) עולות לי דמעות בעיניים. איזה גאון בואי, מזל שסוף סוף הוא ירד מהעץ שלו ומאפשר לעשות לו מחווה ראויה (אני מקווה שהיא תהיה ראויה. ממש בונה על נסיעה ללונדון לצורך בדיקת העניין מקרוב)

כנראה בגלל האווירה מלאת הפאתוס נהיה לי חשק ללבוש בעיקר שחורים. או שאולי זה החורף. בכל מקרה, אני מנסה עכשיו לגוון ויוצאת מהבית בכחול כהה ואפור אבל נראה לי שאתאפר באודם כהה. ממש מתחשק לי ובדרך כלל אני נרתעת. אולי הערב יהיה לי אומץ.

אגב נשמה, הבוקר שמעתי את צילה דגן ונזכרתי כמה היא מדהימה. נראה לי שבביקור הבא אצל ההורים אעלה את אלבום האוסף שלה לאייפוד.

יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

החיים נראים יפים יותר באינסטנט-פולארויד

והרי ההוכחות-
חלון הראווה המנומר של מנגו
איך בארץ אין חלונות ראווה עם מעוף? נראה לי ש"שופרא" מתבלטים בשונותם לטובה
חנות פרוות מאובקת בפסאז' הוד
(אבל בתכל'ס הפסאז' הוא חלומו הרטוב של כל היפסטר חמוש בסמראטפון)

והאהובה עלי-

יום שני, 28 בנובמבר 2011

וידוי

פישלתי, שוב.
בפעם שעברה זה היה מעבר לכתובת חדשה ששיבשה כאן את היוצרות,
עכשיו - עם המעבר לטלפון חדש וחכם, הצלחתי איכשהו למחוק את כל התמונות מעשה ידי שהעליתי לכאן (משהו שקשור לסנכרון, לא אלאה בפרטים טכניים). אולי זה מה שיוכיח אם התמונות הן העיקר או המלל שאני מצמידה אליהן באהבה רבה.
בכל מקרה, הצילומים שיועלו מעתה יהיו משודרגים בהרבה, תודות לטכנולוגיות המתקדמות של מהנדסי סמסונג.

החייזר הירוק הוא האשם בכל

יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

והיום בפינתנו "פאשניסטות שנראות כמו רוקסטארז"

דורית בר אור, שבזכות צילומי שחור-לבן צרובים ומאובקים הבנתי את מי היא מזכירה לי:


ברור שאת ג'ואי ראמון. אלו ההשלכות העגומות של רזון מוגזם ויותר מדי סטייטמנט (אצל דורית. ג'ואי היה הכי אותנטי שיש)


התמונות של דורית מאקסנט: http://www.xnet.co.il/fashion/articles/0,14539,L-3091399,00.html
התמונות של ג'ואי מכאן - http://photos.lucywho.com/joey-ramone-photos-t39434.html
ומכאן - http://hard-n-heavy-blog.blogspot.com/2011/05/happy-birthday-joey-ramone.html

ובפרק שעבר זו היתה שרה ג'סיקה פארקר: http://marj-m.blogspot.com/search?q=%D7%92%27%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%94

יום רביעי, 23 בנובמבר 2011

פה חשדתי

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,582,209,64644,.aspx

בייגלה, אתר אוכל די מוצלח, התברר (כנראה) כמצבור ביקורות מוזמנות מראש.
נהניתי לקרוא אותם, רוב הרשומות שם היו כתובות היטב ובאופן סיפורי שכזה - אבל עלה מחלקן ניחוח של תוכן שיווקי למתקדמים (כמה "שכל של חדר מדרגות" מצדי)

הגבולות באינטרנט כל כך מטושטשים, ממש נוצרים תוך כדי התקדמות. הבייגלכים הרי לא מחויבים לשום דבר. לא לאובייקטיביות ולא לגילוי נאות. הקריאה היא על אחריות הגולשים בלבד שלוקחים סיכון מחושב (כמו קנייה אצל טופ רייטד סלר באיביי, למשל) ובכל זאת זה מעצבן. אני תוהה אם בעידן תוכן הגולשים, כל אחד שרוצה לאכול טוב ובחינם פשוט יכול. כמה השפעה יש לטראפיק של כך וכך גולשים ביממה?

יום שני, 21 בנובמבר 2011

מה שיש לי לומר על הקולקצייה של ורסאצ'ה

ובעצם על כל נהירה המונית לעבר קולקציית מעצב של H&M, השקת אייפון או פתיחת רשת חנויות לעיצוב הבית:
(אני חייבת להבהיר - לצערי, לא אני כתבתי את הטקסט)



"שירה כבר לא ילדה. בפברואר היא חגגה יום הולדת 36 עם חמש חברות, ג'וני ווקר עם קרח, וחרדה שצורבת בבטן. באותו לילה הלכה לישון מאוחר וקמה עם הנגאובר. כשלחצה את הקולגייט על מברשת השיניים הרימה מבט לתוך המראה, והבחינה בשקיות קטנות מתחת לעיניים שהתגלו כחסינות אפילו למייק-אפ של ג'יבאנשי.
שירה ממש לא טיפשה. להיפך. היא יודעת שניים-שלושה דברים על החיים, וגם הספיקה להיות נשואה פעם אחת. היא היתה צעירה והמחוספסות הטימברלנדית שלו סינוורה אותה. רק הרבה אחרי שהוא עזב היא הבינה שזו היתה טעות. זה נגמר אחרי פחות משנה, ועד היום הלב שלה מתכווץ כשהיא נזכרת איך בוקר אחד, עוד לפני הנסקפה, הוא אמר לה "זה לא את, זה אני".
מאז היא השקיעה רק בקריירה. היום היא רופאת שיניים ושותפה בקליניקה שצריך להזמין בה תור לפחות ארבעה שבועות מראש, אלא אם כן זה מקרה חירום של ממש. היא עשתה לעצמה שם נפלא ומרוויחה המון כסף, אבל להגיד שהיא מאושרת? רחוק מזה.
את מיקי היא פגשה בהולמס פלייס. הוא רץ על ההליכון לידה והיא השתדלה שהוא לא יראה שהיא פוזלת לכיוון שלו מידי פעם. רק כשהיא ראתה שהוא אוסף את המגבת שלו ומתכונן לעזוב היא תפסה אומץ ושאלה משהו בנאלי על נעלי האדידס קרוס טריינינג שלו. הוא חייך בהתנצלות וסיפר שהאקסית שלו קנתה לו במתנה. נפרדו לפני חודשיים. משם השיחה כבר המשיכה למחוזות אחרים.
כבר חמישה חודשים הם ביחד, והיא יודעת שזה זה. אין לה ספק בכלל. רק שכל הזמן מטרידה אותה השאלה אם גם הוא יודע את זה. מצד אחד כשהוא היה צריך לנסוע ליומיים הוא הפקיד בידיה את הטיפול בכלב שלו ואת מפתחות ה- BMW. מצד שני, את ההורים הוא עוד לא הכיר לה. זה לא שהיא רוצה טבעת סביב האצבע, היא פשוט חייבת לדעת איך הוא מרגיש. הערב היא תאזור אומץ ותשאל אותו, בתקווה שלא להרוס את הכל."


עוד?
(יצא לאור לפני כמעט עשר שנים, רלוונטי מאז שחר האנושות)


וזו ניקה האמיתית

יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

בניחוח מודעות עצמית

סקרלט ג'והנסון תביים את "חציית קיץ", הסיפור הקצר של טרומן קפוטה שפורסם רק לאחר מותו. קראתי אותו, ובדומה ל"ארוחת בוקר בטיפאניז" הוא היה קצת קשה להשגה אבל עם סטיילינג מדהים (ממש כמו שתי הגיבורות - הולי גולייטלי וגריידי מקניל).

מצחיק להגיד על סיפור שיש לו סטיילינג, אבל זו פשוט התחושה. אווירה ניו יורקית כזאת, כאילו נגישה אבל בעצם רק ליודעי דבר ומביני עניין. אין לי זמן לצטט כמה פסקאות להמחשה אבל אשתדל לעשות את זה כשאהיה קצת יותר פנויה.

אני לא משוכנעת שאהבתי את הנובלה, אבל אני לחלוטין מבינה מה עורר את סקרלט לנסות ולביים אותה. יש בה משהו מאתגר. חוץ מזה, סקרלט יוצאת ככה מגניבה לפחות כמו הדמות שלה ב"גוסט וורלד".

ועוד קצת על "חציית קיץ" - השיר הזה (שהוא בלדה קיטשית נורא, ובכל זאת די מוצא חן בעיני) ישר הזכיר לי את הסיפור. אולי כי שניהם מעוצבים לעילא תוך מודעות עצמית עזה וגם - מדכאים רצח.


קראתי ראיון עם הזמרת (או שמא - יוצרת?) לנה דל ריי, היא נשמעת בדיוק כמו גריידי מקניל. עלמה ענוגה, מתוסבכת ונחשקת שלא מבינה מה כולם רוצים ממנה.
------------------------------------
ועוד משהו וחצי על סרטים - ראיתי עם חבר שלי את "משחק הדמעות" (הפעם המיליון שלי, הפעם הראשונה שלו). כצפוי, הוא לא אהב. לטענתו בגלל הפסקול האייטיזי, לדעתי בגלל הסיבה האמיתית שגברים לא אוהבים אותו (ולא בא לי לספיילר). אני דווקא מתה על הסרט הזה (למרות - ואני מצטטת כאן את קובי ניב - המערכה השלישית המפוספסת שלו. שני השלישים הראשונים כלכך מפצים עליה)

יום שלישי, 15 בנובמבר 2011

הדבר הנכון

לעבוד משש בבוקר זה לפעמים לא כל כך נורא. השעות עוברות מהר, אדרבה ואדרבה כשהולכים הביתה בשתיים. נראה לי שגם מצאתי את הפסקול הנכון להתנייד בו לכיוון העבודה, טרנספורמר של לו ריד גורם לי להרגיש סופר-קול ואורבנית להדהים כשאני נוסעת באוטובוס המג'ויף לפני שהשמש עלתה (והוא מג'ויף! נזכרתי הבוקר כמה הם מגעילים כשרטוב בפנים מהגשם). הוא קשוח מצד אחד, אבל לא נותן בראש מאידך ומאפשר לי להתעורר לאיטי.


פעם חשבתי שלו ריד משעמם, היום אני יכולה להבין מה דייויד בואי מצא בו. הוא טעם נרכש, ממש כמו קפה (או וויסקי?)
אוף, למה שוב היוטיובים גולשים לי לשוליים?
---------------------------------------------
עוד קצת טיפטיפה על העבודה, ליתר דיוק - על הסובב אותה. היום גיליתי באופן משמח במיוחד שהסופרפארם הצמוד לעבודה מצטיין במיוחד במדף הלקים שלו. מצטיין זה לא מילה, האמת. צבעים ששמעתי עליהם רק בבלוגים והכל בזיל הזול (כלומר 20 שקלים). נראה לי שהוא בלע את המדפים העלובים שראיתי בסניפים אחרים.

אז קניתי. שלושה לקים של אורלי שנסכו בי תחושה שעשיתי את הדבר הנכון - בתקופה האחרונה הרגשתי קצת אובר-מחושבת (יותר מדי כתבות על occupy wallstreet הותירו בי את חותמן) והיה בי צורך לעשות קנייה שטותית. מפגר מצדי להקדיש כאלה מחשבות לסוגיות צרכנות-רדודה שכאלה, אני מרגישה קצת קורבן של השיטה (כלומר, של מערכת ציבור משומנת וחובקת עולם שמנסה להחדיר לי מסר אנטי-אלדוס-האקסלי על כוחן המרפא של קניות).

בקיצור, מה קניתי? פגוש אותי תחת הדבקון
http://miranniesnails.blogspot.com/2010/11/orly-meet-me-under-mistletoe.html

ויסטריה פרועה
http://beautyjudy.wordpress.com/2010/01/12/orly-bloom/

ומשי ספירים
http://pointlesscafe.blogspot.com/2011/11/orly-sapphire-silk-swatches-and-review.html

כמובן שהתמונות אינן שלי, כדי לכפר על הגניבה המתועבת הוספתי לינקים לשמחת הכל.

יום שני, 14 בנובמבר 2011

שטוחות לעזאזל

דברים שאני מסרבת להראות פניי בציבור איתם:

  • טייץ
  • משקפיים
  • נעליים שטוחות
  • שורטס

חלק מהפוביות כבר עברו לי לחלוטין, סוגיית השורטס היא דוגמה מצוינת לכניעה לתנאי מזג האוויר (לא של היום, של המזרח התיכון) ולהכרה שהשד אינו שמנמן כל כך.
עם טייץ התחלתי ברצינות ללכת בחודש-חודשיים האחרונים, אולי כי טרנד האייטיז חלחל אלי באיחור ניכר ואולי כי רציתי לפדות את מחירה של העבודה בחד"כ. עדיין אני נוטה להגיש קצת לא בנוח בחברת צמודוניי (אבל פיזית אכן מדובר באחד מפריטי הלבוש הנוחים אבר. מצטערת על כל הלעזותיי המוקדמות) ולסקור את דמותי בכל חלון ראווה ומראת רחוב מזדמנת.  מצד שני, אני נוטה להסתכל ארוכות בכל מראה שנקרית בדרכי ולא משנה מה אני לובשת.
לבישת טייץ מציבה אותי בדילמה כפולה; סוגיית הנעליים - שטוחות או גבוהות - נכנסת פה כשחקן משמעותי. ציינתי בהתחלה שעוד לא הסכנתי באמת לנעילת פלאטס של ממש.  בטח שלא עם מכנסיים שיוצרים מקסום של אפקט הקציצה. מצד שני, טייץ בשילוב הנעליים האהובות והמגביהות שלי עלול להיראות כמו הומאז' גרוע לפגי באנדי:


לא רגע אפנתי שהייתי נוצרת.

עוד בעניין השטוחות: יש לי זוג אחד שממש עונה על ההגדרה (בלי להחשיב אולסטארז מזויפות שמתגלגלות אצלי במגירת הנעליים וממתינות ליומן הגדול - עוד טיול בחו"ל או משהו), אבל אני נועלת אותן בד"כ רק עם מכנסיים רחבים יחסית. נכון ששטוחות זה שיק אודרי הפבורן ובכלל - יותר נוח, אבל אני מרגישה שכל הופעתי החיצונית משתנמכת עם הנמוכות האלה.

לפני יומיים היה לי ויכוח בעניין עם חבר שלי, למראה כמה בחורות מדדות על עקבי ענק בכניסה לאחד הפאבים הסחיים בעיר. הוא טען שעקבים לא משנים כלום והוא בכלל לא אוהב גבוהות (מזל שהוא איתי!..), אני אמרתי מנגד שהוא כנראה לא מודע ליתרונותיהם של העקבים (והפלטפורמות, והרוקי וכו'. לא הסתבכתי בטרמינולוגיה) ושבזכותם חברתו שומרת על הופעה ייצוגית ובלתי קציצתית. פה הוא כבר אמר שיש לי איזה קיבעון לא ברור על קציצות.

אז זהו. באמת שאלה נראות לי מקסימות נורא, אבל אני יודעת שהן יישארו אצלי עמוק במגירה-

רציתי לכתוב עוד משהו על משקפיים ועל עוד כמה סוגיות שהתחוורו לי לאחרונה, אבל זמני דוחק. נסתפק בפנינים אלו.

יום ראשון, 16 באוקטובר 2011

רשמים מחיי החדשים

לערוך חדשות זה דומה בהרבה מובנים לשריפת זמן עצלה בפייסבוק. בשני המקרים אתה עלול לשבת ולבהות במסך, בתקווה שמשהו מעניין יקרה.
כמובן שהתנהלות אקטיבית מסייעת בפתרון הבעיה הנ"ל, אני משתדלת לנקוט בגישה הפעילה. בינתיים - מאוד נהנית מהעבודה.

יום שני, 26 בספטמבר 2011

back to the 90's

שירת הסירנה הוא אחד הספרים האהובים עלי. כתבתי כאן לא פעם על החיבה התמוהה שלי ליצירה, שבאה לידי ביטוי בעשרות קריאות חוזרות וצבירת אינספור עובדות טיפשיות מהעלילה במוחי חובב האינפו-מאניה.
היום נקלעתי לסיטואציה שלקוחה היישר מדפי הספר - הלכתי לקחת ערכות מגן. עם זאת, הקשר בין החוויה שלי לעלילותיה של טלילה כץ מקרי בלבד. אני לא סופרת כאן את השוני בפרטים טכניים כמו מיקום (שתינו אספנו את הערכה המדוברת במוסד תל אביבי, טלילה בגימנסיה הרצליה ואני בדיזנגוף סנטר) או עונת השנה (ינואר בואכה פורים לעומת ספטמבר פינת ראש השנה), האווירה עצמה היא שהייתה שונה בתכלית.

ב-91' הסוערת ההמונים צבאו על העמדות (זכור לי הציטוט האלמותי "אני הורג אותם! נגמרו להם הברדסים!") ואילו אני הגעתי למשרד פתוח לרווחה, נטול תור, אל שלושה פקידי דואר משועממים למראה.
האמת - כמעט שכחתי לקחת את הערכה. זה בטוח לא היה קורה בימות המפרץ. לפני כמה ימים קיבלתי 4 התראות בדואר - שתיים מופנות אלי ואל בן זוגי, השתיים האחרות מופנות אל דיירים שכביכול מתגוררים גם הם בצל קורתנו (אולג, יגאל, אני מצטערת. אם אתם אכן כאן - לא היה לי מושג). מעבר להודעה הזו - כלום. אולי יש איזה קמפיין מודעות טלוויזיוני שלא חדר לתודעתי, כי אין לי טלוויזיה, אבל יש לי תחושה שאף אחד לא מתרגש במיוחד מהמבצע הלאומי.

אחרי האיסוף המהיר להדהים, הלכתי בקינג ג'ורג' חמושה בקופסאות הקרטון והרגשתי כמו נביא זעם - "הא לכם תל אביבים מנותקים עם שקיות השופינג שלכם! אני מצטיידת בדברים החשובים באמת!"
היו כמה שבהו בי בבלבול, הרעפתי מטובי על איזו אימא מבולבלת ועודדתי אותה ללכת לאסוף גם ("אין תור בכלל, זה ממש מעבר לפינה")
ואז - קניתי נעליים חדשות (לכבוד היום הראשון בעבודה, מה גם שהן היו בסייל. טלילה כץ לא הייתה מצטדקת על שופינג)

אגב, בסנטר יש איזו תערוכה של סטודנטים לעיצוב. משהו על דמויות איקוניות. לא מבינה איך יש שם שלוש אופרות ווינפריות ואף לא דייויד בואי אחד.

יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

בלדה לסקפטית

לא האמנתי בתחזיות הקודרות, השארתי את החלונות פתוחים לרווחה. העונש הגיע בדמותה של ספה ספוגת מים ודירה מנוזלת למראה. עכשיו כבר אין לי ספקות.
איזה ריח של ראש השנה. גורם לי לרצות להצטיין. לשמור על מחברות מסודרות, או בתרגום ל-2011 - להתחיל לעשות יוגה. יש המלצות על מקומות בתל אביב? אני הולכת לאיבוד בשפע.
(המנוי שלי לחד"כ נגמר בעוד חודש וקצת. השאיפה היא למצוא חד"כ בקרבת הבית שמצטיין גם בחוג היוגה שלו. לא בטוחה אם יש חיה כזו)

יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

חוזה לך

בשעה טובה, מצאתי עבודה. אני עייפה מכדי לתאר את השתלשלות העניינים, סמכו עלי שהדרך אל החוזה הייתה מרתקת, מרגשת ומלאת תהפוכות. ככה זה כשעובדים עם (אצל) טייקונים.


כמו קרבן אמיתי של תרבות הצריכה, כזה שנלקח היישר מבין דפיו של "עולם חדש מופלא", קניתי לעצמי היום מתנה (למרות שלעבוד אתחיל רק באוקטובר - אחרי שבועיים של חסד וגפילטע): אודם לונג-וור וזוג צלליות של קרליין.

אני קצת סולדת משטף האיפור שמציף כל חלקה טובה בזמן האחרון (נראה שכולן - בלוגריות, עורכות מדורי אופנה וגם חברותיי ואנוכי בעולם האמיתי התמכרו קצת לתמרוקים), אבל חייבת לומר שהמוצרים החדשים של קרליין מוצלחים מאוד. הקשר בינם לבין המייקאפ הזול שקניתי בצבא והפך אותי כתומה ואבקתית מקרי בלבד. האודם (או שמא - צבע לשפתיים? הוא מגיע בנוזל) בעל גוון אדום-מושלם ועמיד להפליא. תמונה לא מצאתי, כי האתר של קרליין מביך ופרופיל הפייסבוק גם הוא לא עזר. צמד הצלליות הוא זה - 
הבנתי לאחרונה שגוונים חומים ממש עושים לי טוב. לא יוצרים מראה כבד ומאופר מדי, פשוט מדגישים את העיניים בצורה נהדרת. זאת צללית ממש מוצלחת - רכה ומאוד עשירה בצבע. כיף להתאפר אתה. 
(ועוד נקודה לזכותם - מצוין שהם ויתרו על אסנת חכים וצבעי הלוגו הסגלגלים ז"ל. זה הריח מניינטיז)

יום שבת, 17 בספטמבר 2011

שמלות

אתמול הייתי בחתונה רבת משתתפים. ברגע של מנוחה מהפיזוזים על הרחבה יצא לי לשוחח עם חבר טוב, ששטח בפני את הגיגיו (השתויים קלות) על אופנה. השיחה התנהלה פחות או יותר כדלהלן:

הוא: אני לא מבין למה אתן לא לובשות תמיד שמלות. למה לטרוח בכלל ללבוש חולצות?
אני: מה?
הוא: שמלות זה כל כך מחמיא לגוף שלכן. למה אתן לא מתלבשות ככה תמיד?

תשובות לא היו לי. אני דווקא לובשת שמלות לא מעט. במקום לענות, הישרתי מבט מהזווית שבה ישב אל עבר הרחבה והגעתי למסקנה שבגדול - הוא צודק.
הייתי מאוד אובר-דרסד באירוע, מה שלא הפריע לי כלכך (העקבים הדקיקים נתקעו בדשא, אבל צלחתי את המכשול באלגנטיות). רוב הבנות נעלו נעליים שטוחות ולבשו שמלות פשוטות מאוד. יכול להיות שאני לא מספיק מנוסה בחתונות ומכלה את זמני במדורי אופנה, לכן טעיתי לחשוב שקוד הלבוש מחמיר יותר. למרות זאת אני נוטה לחשוב שהאשם אינו בי. שמלה היא בגד שמוגדר עדיין כ"חגיגי" עבור הרבה מאוד בנות, משום כך כל שמלה - אפילו הלבנה הזו לצורך העניין - נתפסת כמשהו שהולם אירועים מיוחדים בלבד.
גם הים יאה לה
בעקבות החתונה וגם סתם כי מתחשק לי, צדה עיני את השמלה הזו:
היא מ-ASOS, אני ממש לא מצליחה להחליט באיזו מידה להזמין אותה. אני בד"כ 36-38 ומתלבטת בין מידה 8 ל-10 במידות UK.
ideas, anyone?
------------------------------
איזה קטע טיפשי זה שהמחשבה שרודפת את כולם באירועים היא איך הם יצאו בתמונות בפייסבוק
-----------------------------
עדכון עגום - חיכיתי שנייה יותר מדי, השמלה אזלה במידה 8 :(

two face

עוד כתבה מבית היוצר של יעל רגב שדיברה אל לבי -http://www.xnet.co.il/fashion/articles/0,14539,L-3088371,00.html, הפעם על הופעה חיצונית דיכוטומית.
אני יודעת שיעל כותבת שנויה במחלוקת, עם גישה שלא אחת מעוררת זעם (לעתים גם מוצדק), אבל יש לה הרבה רעיונות נהדרים. על העניין הזה, מראה שנע בין כוסיות-על לבין שלוכיות לא מגניבה, חשבתי לא מעט בעצמי.
גם לי יש ימים שבהם אני מרגישה שכל אחד ברחוב צריך ואמור לסובב את ראשו אחרי (ואם יורשה לי לא להצטנע, יש לכך אחיזה במציאות). יש גם ימים שאני מרגישה בהם אפורת פנים, זעופה ומרושלת - ברגעים כאלה אני בטוחה שאם אתקל באוטובוס באיזה בחור שבהה בי ביום מוצלח, אין שום סיכוי שיזהה אותי. גרוע מזה, הסיכוי שבכלל ייתן את דעתו עלי הוא קלוש.
יש לי כמה הסברים לתופעה הזו, מעבר להיגיון הפשוט של "יום עסל יום בסל". אני מניחה שזה קשור באישיות עם נטייה קלילה למאניה-דיפרסיה. לא במובן פתולוגי, חלילה, יותר כמו גרף סינוסי שעל עליותיו ומורדותיו נעים מצב הרוח, החשק להשקיע בעצמי והמוטיבציה לצאת החוצה ולתת שואו.
אישיות כזו, לפחות במקרה שלי (כנראה שאני לא היחידה), נשענת לא מעט על חיזוקים חיצוניים. תגובות שליליות ביום רע וחיוביות ביום נפלא רק מעצימות את המגמה הקיימת של גרף הסינוס באותו יום.

מתוך האתר הסופר מנחם הזה: http://seehere.blogspot.com/2006/08/celebrities-without-makeup.html

יום חמישי, 15 בספטמבר 2011

cleaning out my closet

תראו מה מצאתי על המחשב! נכון שהם דומים?

שרה ג'סיקה והסולן של טוויסטד סיסטר, שכבר נכתב עליו פה בעבר (אם אני לא טועה)

גיק-שיק

באמת חנוני להפליא, אבל ההשוואה שערך איזה מאייר בין דפדפני אינטרנט לבחורות מאוד דיברה אלי:

בעיני, העיוורות מרוב אהבתי לכרום, הבחורה אדומת השיער של גוגל לוקחת. גם דומה קצת לג'ואן הולווי :)
כל הקרדיט לאתר "חורים ברשת" - זו הכתבה המלאה: http://www.holesinthenet.co.il/archives/29071

נראה לי שהסתיו הגיע

אתמול בערב היה לי קריר במרפסת, גם הבוקר הצלחתי לשתות קפה לוהט בלי לסיים אותו מיוזעת כולי.
אפילו האור מבחוץ נדמה עמום יותר, שונה מהקרניים המרתכות של החודשים האחרונים. או שאולי הגזמתי קצת.
הנהנים העיקריים מהשינוי הזה הם כנראה ילדי בית הספר. יש לי זיכרונות מתוקים במיוחד מהרגע בו התלבושת האחידה מפסיקה להידבק לגב והריח העיקרי שנישא במסדרונות הוא של קלמנטינות (במקום ארומת מתבגרים מיוזעים).

וקצת קיטש באותה הרוח:



כשזיפזפתי לי בין גרסאות השיר השונות ביוטיוב, נזכרתי באיום הממשמש ובא לעוד רטרו לסבנטיז. מצפיה בג'ו דאסין וחבורתו אני חוששת שאני לחלוטין לא מוכנה להשלכות העניין.

יום שלישי, 13 בספטמבר 2011

heels to kill

בחיים לא היו לי כאלה עדינות, עם עקב דק כל כך. באורח פלא הן גם נוחות להפליא (הסוד הוא בפלטפורמה הקדמית)


משל הייתי קלישאה, תגית "נעליים" היא אחת העמוסות כאן.

יום חמישי, 8 בספטמבר 2011

גילטי פלז'רס

אתמול, בעודי רואה "באה בקלות" בצפייה ישירה (סרט חמוד מאוד. אפילו חבר שלי - שונא סרטי הבנות - אהב) נזכרתי בכל מיני קומדיות רומנטיות מטופשות, בכמה אני אוהבת את הסרט הנורא "הדבר הטוב הבא" ובעקבות הכשל הזה - בכל מיני דברים טיפשיים וגרועים שפיתחתי אליהם חיבה.

פותח את הרשימה הסרט ההוא, שראיתי אינספור פעמים בכבלים (אפילו בכיתי בסוף כמה פעמים).
אחריו צועדת בגאון אהבתי הבלתי ניתנת לערעור לחמוצים. כל חמוץ שהוא (חוץ מלפת. זו חוויה קשה באמת) מתקבל בברכה. חוץ מהטעם המנחם, מדובר במזון לא משמין בעליל (אם כי הורס את השיניים וכו'). הכי אהובים - מלפפונים בחומץ, חצילים סגולים וכרוב מקופסת שימורים.
הממ.. זאואר קראוט.
עוד בקולינריה המזרח-אירופית: דגים מלוחים. לקרדה, הרינג, סרדינים ושאר ריחניים, וגם שום על כל צורותיו (אין כמו ניחוח רומני מהפה)
בחזרה לקולטורה - ספרים של עירית לינור, כולל הפחות מוכרים ("הסנדלרית", אניוואן?). מצרך חובה כשאני חולה.
----------------------------
הרשימה לא תמה, אבל הזמן שלי כרגע דווקא כן. מחכה לי הערב מסיבת רווקות ובדרך עוד כמה דברים.
את זה הכנתי לכבוד המסיבה. מקווה שיצא לי שווה כמו של עלמה.

יום רביעי, 7 בספטמבר 2011

I oughta know

יש פן די נחמד בחיפוש עבודה. יוצא לי לדבר עם המון אנשים שלא שוחחתי איתם הרבה מאוד זמן. חוץ מזה, הפכתי אשפית בניסוח מיילים המפרטים את מעלותיי ואני מכירה כבר אינספור נוסחים למבחני עריכה.

לפני שבוע+- חבר שלי ואני הכנסנו את קורות החיים שלנו לאחד המנגנונים ברשת שמקושרים לשלל חברות השמה. אמנם המאגניבים משיגים דרים ג'ובס באמצעות קשרים מסועפים וקסם אישי נודף למרחוק, אבל באותם ימים המצב נראה עגום, המקרר היה ריק והתקמצנתי על קניית מצרכים חיוניים דוגמת נעליים, לכן החלטתי לשלוח את לחמי על פני המים הוירטואליים.

עד כה הסתדרתי קצת. השבתי לעצמי כמה קשרים מסועפים, גם הקסם חזר לנדוף ממני, אבל קיבלתי במקביל טלפונים מחברות השמה. כולם הציעו לי לעבוד כמזכירה - בלי שום קשר לסעיפים המפורטים ומאירי העיניים שכתבתי אודותיי, או לתחומי הניסיון, העניין והידע שלי. לגבר זה גם היה קורה?
מאוד ניינטיז מצדי להתרגש ולהתרגז מזה. עוד רגע אשים ברקע אלבום של אלאניס מוריסט. ובכל זאת, הקונספציה המוטעית לפיה לנשים סגולות סדר ניקיון וארגון פשוט מוציאה אותי מדעתי. לי אין שמץ של פיצול קשב, ואני מכירה הרבה בחורים סופר-מאורגנים שהיו מתקתקים בשנייה הזמנת טיסות וגם מארחים נפלא את אורחי המנכ"ל שהגיעו ממעבר לים.


איך היא נראית פה כמו איגי וקסמן? (כלומר, להיפך. כנראה)

יום שישי, 2 בספטמבר 2011

me and tony defries

הכי כיף זה יומולדת, במיוחד כשמקבלים מתנות שוות ושימושיות.

1. הביוגרפיה של דייויד בואי. הביקורות מעורבות, המחבר אכן לוקה בעודף ניו-ג'ורנליזם (לא אכפת לי מההתמכרויות שלך, מארק ספיץ! להזכירך, אתה פה כדי לספר לי על ימי הקוק של הדוכס הלבן), אבל מבחינתי זה לא באמת משנה - מדובר במרכיב חובה ב"ארון הספרים היהודי" שלי.
לצד ולמרות שברונות הלב על כך שלעולם-לעולם לא אזכה לראות את סיבוב ההופעות diamond dogs (כרטיס עלה 10$! תהרגו אותי כאן ועכשיו! על מארק רונסון שילמתי פי 5..), יש לספר השפעה עמוקה ומעודדת עלי. דווקא הדמויות השנויות יותר במחלוקת הן אלה שנוסכות בי השראה. אם נדייק, מדובר באנג'י בואי (אשתו הראשונה) ובטוני דה-פריז (הסוכן המהותי הראשון. היו כמה לפניו). כשמחפשים עבודה, אין כמו להיכנס לדמות של אמרגן שעיר חזה או בלונדינית עם אמביציה מחומצנת, לפני שיחות טלפון מנג'סות-אך-משמעותיות.

האמצעי עם האפרו. כאילו שאפשר לטעות.



2. הז'קט הרציני-אך-מגניב הזה:
שטחי מאוד (אבל מספק מאוד) לקנות משהו בתחילת העונה. הוא יהיה נהדר לעבודה, עכשיו רק צריך אחת.

עוד דברים מעניינים: מצאתי נעליים נהדרות, התלבטתי נורא לגביהן ובסוף לא קניתי.
מדובר באלה - אבל בסגול לבנדר:

או באלה, שנראות זוועה בצבע הזה. התכוונתי לרכוש אותן בשחור:
נסו להפעיל את הדמיון. אין לי נעליים שחורות והן עשויות להתאים ממש לשמלת הדרקונים הסינית (השחורה!) שלי.


אהבתי אותן בגלל הגובה, הלוק הטראשי (של פרחות בריטיות, אלא מה?) והנוחות. אני לא משקרת לעצמי, הן באמת נוחות מאוד, בייחוד הדגם השני.
אהבתי פחות את המחיר. 350 ש"ח לדגם הראשון, 300 לשני (אחרי 50% הנחה). נכון, זה לא מחיר מטורף. מצד שני, אין לי צורך אמיתי בנעליים והעו"ש שלי ישמח להשאיר אצלו את המאיות האלו.
ההצדקה הכאילו-הגיונית היא חתונה בעוד שבועיים. לדעתי אין בחורה שלא מנצלת אירועים כאלה כדי לתרץ שופינג אימפולסיבי. מצד שני, תנאי השטח לא יהיו נדיבים במיוחד לעקבים וההיגיון אומר לדבוק במנעלי הישנים. חתונה זו הוצאה מזעזעת בכל מקרה.

יום שלישי, 23 באוגוסט 2011

בנוגע לאותו עניין גורלי שנדון בפוסט הקודם

שלוש שעות בקירוב, שני סניפי קסטרו שונים ואלפי דיילי שירות נחושים שדחיתי את עזרתם באצילות פולנית. זה המחיר שגבה פתק ההחלפה התמים לכאורה.
מוזר, מתמיה, מבאס (אבל גם משמח) - לא התחברתי לאף פריט מקולקציית החורף של קסטרו. רובה ככולה סינתטית, מתהדרת בברק זול למראה ומבהיק למרחקים (פוליאסטר, בייבי!)  ובגזרות מטשטשות מותניים.
בסוף קניתי בחירוק שיניים ובתחושת סגפנות עליונה חולצה מכופתרת מלפני מיליון עונות, בקטע שימושי ופרקטי. שידכתי אליה שרשרת רב שכבתית מהסוג הקיצי-נונשלנטי-בנאלי.

חדשות נוספות: אני *שוב* מחפשת עבודה, כרגע תלויה בחסדי מערכת גדולה אך נזילה שנשענת על טייקון רב עצמה (מהסוג שאנחנו אוהבים לשנוא). כולי תקווה שאותו טייקון יפגין פזיזות בתחום הפיננסי, מה שיוביל לחזרתי המזורזת אל עולם החולצות המכופתרות. רכשתי המון כאלה בזמן האחרון. השופינג המשובח והמשתלם ביותר יוצא לפועל בימות האבטלה.

האמת, באותה מערכת סודית הדרס-קוד הרווח הוא טישרטס מהוהות וכפכפים, אבל אני מטפחת שאיפה סודית וילדותית - להתלבש בצורה מצטיינת שתביא לשיבוצי הבלתי נמנע כליסה פרץ הבאה.

יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

הכי כיף

לקבל מתנה שאין מנוס מלהחליפה (כתפיה פרומה, נגיד).
זה לא שאני רוצה ללכת לשופינג, אני פשוט ח י י ב ת

יום ראשון, 10 ביולי 2011

הוציאו לי את המילים מהפה+ התנצלות לקוראים

שקנורקסיות - הבולסות בציבור
http://www.xnet.co.il/fashion/articles/0,14539,L-3084867,00.html
תמיד חשבתי שיש לי היכרות אישית עם כמה כאלה.

לגבי ההתנצלות - הטעיתי לחשוב שמארק רונסון הוא בנו של מיק רונסון. אז זהו, שלא.

ובנימה אופטימית יותר, שיר הקיץ האולטימטיבי שפשוט לא יוצא לי מהראש:

שימו לב - כולם לבושים בגווני אלמוג. היש טרנדי מזה?


וגם - בשבוע שעבר יצא לי לעשות קצת שופינג. איכשהו, את הדברים הכי שווים מצאתי באדרת (חנות היד שנייה המוצלחת ברחוב בוגרשוב) ואני ממש לא מתכוונת לפרטי וינטאג', אלא לזארה בייסיק שתמיד הייתי צריכה בארון.
תמיד נרתעתי מלקנות את פרטי הבייסיק הנחשקים של זארה. בעוד כל חברותי התהדרו בחולצות המכופתרות ובשורטס המוצלחים, לי זה נראה קצת פלילי להוציא 150+ על מכנסונים. אולי אני מתקמצנת כשאני מעדיפה לרכוש אותם משומשים וב-30 ש"ח, אבל זה נראה לי כמו הדבר השפוי (והסביבתי!) לעשות.

יום ראשון, 3 ביולי 2011

מחיר התהילה

ידיעות רכילות על הריונות של סלביות תמיד עושות לי אנטי. השד העכו"מי העתיק יוצא ממני, וכל-כולי אחוזת בעתה שהנה, עשו להן עין הרע. ואם התינוק לא יוולד?

אצל גל גדות זה מעבר לזה. אני באמת ובתמים חוששת לגורל התינוקת שלה וחושבת שיש כאן חוסר אחריות משווע. עזבו את הפפראצי והנאחס, חוסר האחריות הוא שלה. איך לעזאזל היא עושה את זה לעצמה? מי רוצה לקחת סיכון כזה?
אני לעולם-לעולם לא ארעיב את עצמי, מעבר לכל הסיבות הברורות, פשוט כי אני רוצה ילדים - יפים, חכמים ובריאים.

ברור לי שגל גדות בחורה רזה באופן טבעי, אבל כולנו זוכרים איך היא התחילה ולאן הצטמקו מימדיה.
לקרוא לדבר הזה "הריונית"? אני לא יודעת על חשבון מי הבדיחה..

התמונה ממאקו - http://img.mako.co.il/2011/07/03/ODED4944_g.jpg
לא נראה לי שבזרועות כלכך שדופות אפשר להחזיק תינוקת במשך זמן בלי לקרוס. אני גם מתקשה להאמין שחזה כזה מסוגל להניק. ובכלל - איך גוף שנמצא במצב טראומטי כלכך, משיג די אנרגיה כדי להחזיק הריון? היא בעלת שני מימדים!

לפני מספר חודשים יצא לי לשוחח עם אשה, אם לשתיים, שסובלת מאנורקסיה. מסתבר שיש יותר כאלה ממה שמקובל היה לחשוב, זו תופעה שצוברת תאוצה ומפתיעה את הפסיכיאטרים.
עד כה התפיסה הרווחת הייתה שמטופלות עם הפרעות אכילה סובלות מתסביך "פיטר פן", רצון עז למנוע את ההתבגרות המינית ולהישאר ילדות נצחיות. בטח שלא להביא ילדים לעולם. הסטטיסטיקה במרפאות מוכיחה אחרת, ומודלים כמו גל גדות רק מנציחים את המציאות הדפוקה הזאת.

לכל שאלה תשובה

זוג חברים מאוד טובים שלי מתחתן בקרוב, מאורע משמח במיוחד שיאפשר לי גם סוף סוף להשיק את שמלת הכוסיות שלי שמתייבשת בארון כבר לא משנה כמה חודשים.
באותו עניין, הכלה לעתיד הזכירה לי את אחד הגילטי פלז'רס הוותיקים שלי - פורום חתונות בתפוז - עליו היא חורשת למכביר בימים אלה.
היום נתקלתי בפורום המדובר בשאלה אלמותית באמת. "מה החתן צריך לעשות בבוקר החתונה?‬ "
אמיתי לגמרי.
אגב, בתשובות המוטיב החוזר הוא לשטוף את האוטו. אני לתומי, כתוצאה מצפייה אינטנסיבית בעונת החתונות, חשבתי שתפקידו להביא שווארמה.

יום שבת, 2 ביולי 2011

שונאי מתנות יחיו

אבל כולנו מתים בסוף, לא?
אי לכך ובהתאם לזאת - זה הצעיף החדש שלי:


התגעגעתם לאליפסות הסגלגלות? "מה בבקבוק" כבר לא בבלוגספוט כדי לתמוך בבחירות הגיאומטריות שלי.


H&M הונגקונג. אני מקווה שאין כזה בארץ, וככה אוכל להרגיש סופר-מיוחדת.
ועוד משהו - רק לי מרגיש מטופש לצלם את עצמי?
-----------------------------------------------------------------
אגב צרכנות, חומריות וזה -
יש כלכך הרבה מדורי "המכירות השוות של הסופ"ש". נראה לי חיוני שיהיה גם אחד (לפחות) של "המכירות הלא-שוות".
ברור שאף אחד לא ירים את הכפפה, זו ירייה בגלגלים, אבל נראה לי חיוני וחשוב לתת איזו שהיא ביקורת מאוזנת על טירוף הקניות של הסופ"שים, או לפחות כמה קווים מנחים, למשל - מה טווח המידות. או אם יש איפה למדוד. אם מדובר במכירה מתמשכת, גם לגיטימי לתת רשמים מהפעם שעברה.
כבר יצא לי להיכנס לאחת מהן (הכי במקרה), ולהיתקל במלאי לא מרשים של בגדים יקרים מאוד, במידות וואן-סייז מאוד. הכי לא שווה.

מה פוצ'ו היה אומר

שישי בערב המוקדם. החבר ואנוכי ספק לומדים-ספק משוטטים במרחביה הבלתי נדלים של הרשת.
"היי, מישהו העלה לפייסבוק משהו על הופעה סודית של הבילויים"
"סודית? איזה שטות. נשמע הכי יומרני. במיוחד כשעלה על זה אייטם במאקו"

הלכנו. באינטרנט היה כתוב שכדאי להגיע לקנות כרטיסים מוקדם, וכך עשינו. בתכנייה של לבונטין 7 סיפרו שתופיע להקת "בולימייה". הו-כמה-מגניבים-אנחנו.

פאוזה קולינרית קצרה: אחרי רכישת הכרטיסים הדרמטית (כשימי ויסלר עומד בקופה ואומר לנו "איך הגעתם לפה? זו הופעה סודית"), נשארה לנו שעה פנויה שלוותה בתחושת רעב גוברת. משום מה, מתחם גן החשמל הלוהט (או שהוא כבר פאסה?..) היה משופע במקומות סגורים בשבת, ובצר לנו פנינו אל קפה לנדוור - סניף רוטשילד.
תמיד היתה לי חיבה ללנדוור, למרות שזו הכי רשת של "הפרלמנט של שאולי" בשישי בצהריים. הפעם די התאכזבתי - הסנדוויץ' הודו שהזמנתי העלה ניחוחות של חדר אוכל קיבוצי במשבר.
אולי מגיע לי, זה היה סנדוויץ' "קל" וידוע שמדיאטים יירשו גיהינום, אבל באמת - ההודו היה סתם פסטרמה מהסופר, הלחם היה יבש וקצת שרוף בקצוות - תולדה של טוסטר נלהב מדי, והחמוצים היו הכי סתם. בית השיטה או משהו.

בחזרה לחלק התרבותי של הערב. בתום כשלון ההודו (שכול וכשלון?) רחבת הכניסה ללבונטין היתה מפוצצת, והמקום לא יכל להכיל את ריכוז היומרנות החריף ששרר בו. כנראה שההגדרה "הופעה סודית" מוציאה מאנשים (ו"תלאביבים" במיוחד) את שד האגו, כל מי שהגיע למקום הפגין נונשלנטיות ידענית מהולה בברנז'איות ויותר משמץ של ניימדרופינג. בקיצור - הרגשתי כמו במערכון של החמישיה הקאמרית.

את החימום עשה שלומי שבן, שניגן על פסנתר צעצוע יצירה שנשמעה כמו תרגילים למתחילים בחוג אורגנית במתנ"ס. אני מעריכה ונהנית לשמוע את יצירתו של ש.שבן, אבל זה היה מגוחך לחלוטין, משהו בלתי שמיע - בדיחה על חשבון הקהל.
כמובן שמאחורי נשמעו קולות כמו "יצירה גאונית", "מדהים, כל כך בלתי צפוי" וכד'. החלל הצפוף הצחין מרוב פוסט-מודעות-עצמית.

אחריו עלו הבילויים, שנתנו הופעה קצרה מאוד. יש להם חומרים טובים, ואין ספק שהם עושים משהו ייחודי ונישתי - ועושים אותו טוב. אמנם אני פחות מתחברת לטקסטים הפוליטיים הכבדים, שזועקים "רוק אין בלעין", אבל הם באמת יודעים לכתוב.
מה שכן, האווירה הייתה סופר-שכונה. חבר שלי התעצבן על הטקסטים הלא גמורים והעיבודים הלא מוכנים ("אם לא סיימתם, למה להעלות הופעה?"), אבל הקהל - כמו כל אוסף של אנשים סופר-מודעים-לעצמם-ומגניבים, היה מזוכיסטי-משהו. הלהקה השתדלה ככל יכולתה להפגין נונשלטיות עם שמץ זלזול, והקהל (בשם המגניבות והאלטרנטיביות) - פשוט עף על זה.

אגב קהל, יובל שרף רזה להחריד ונראית כמו ילדה קטנה. במיוחד לצדו של שלומי שבן המאפיר במקצת. ודנה מודן יותר נמוכה אפילו ממני :) (כלומר, נושקת למטר שישים מלמטה)



יום שלישי, 28 ביוני 2011

הגענו עד פת לחם

נמאס לי לגמרי מחרם הקוטג', כבר הודעתי קבל עם ועדה שאני מחרימה את מי ששולח לי הזמנות להחרמות. לא שאני נגד התקוממות צרכנית, פשוט עייפתי מכל בדיחות הקרש והטייק-אופים על חשבון הקבוצה ההיא.

א ב ל

אתמול הרגשתי ממש על בשרי את כל עניין נסיקת המחירים. עברתי בסופר כדי לקנות לחם וקורנפלקס. כשהחשבון כולל מס' פריטים מצומצם כל כך, קשה להתעלם מהמחיר לכל פריט - שילמתי על הלחם לא פחות מ-18 ש"ח! בסופר! לא בAMPM, לא בפיצוציה, גם לא במאפיית בוטיק. סתם בסופר.
אז נכון, אני פלצנית. אני קונה לחם שיפון, וגרה בת"א (ובמרכז העיר אין שום סניף דיסקאונט. כל הרשתות מפעילות רק סניפים שכונתיים- AKA יקרים). ועדיין - אני חושבת שבלחם תושייה אשלם על כיכר בערך אותו דבר.

כבר מזמן חשבתי שבא לי לאפות, ואף פעם לא היה לי זמן. אולי זה סימן מלמעלה?

יום שני, 27 ביוני 2011

הקיץ ונפלאותיו-

אני לא מבינה איך מורחים לק כמו שצריך על ציפורני הבהונות. כלומר, אני לא אמורה לגדל אותן - נכון? אבל אם אני קוצצת אותם כמו שצריך, התוצר הסופי הוא פיצי ואני צובעת את בהונותי (העור עצמו) בצבעים עליזים. בקיצור - תעלומה.

מעניין לעניין באותו עניין, נתקלתי בזמן האחרון (ויותר מפעם אחת!) בגברים שעושים פדיקור, both ways:
-פדיקוריסט, גבר מגודל באיזה כוך באבן גבירול, נראה לא מזמין בעליל. 
-גברים רציניים ומבוגרים, שזהותם המינית הסטרייטית אינה משתמעת לשתי פנים, שישבו על הכסא המפונפן והפקירו רגליהם משל היו דייויד בקהאם. מה הקטע? השלב הבא הוא שסבא שלי, עם כל ארגון גמלאי חברת חשמל, יצאו ליום פינוק לגברים מקשישים בלבד.

ולסיום - butterfly, חתיכת טראש מסוף המילניום הקודם, הוא אחד משירי הקיץ האולטימטיביים לדעתי, בזכות ההיפהופ הסליזי והסימפול המוצלח של הרד הוט צ'ילי פפרז. אז במשך הרבה זמן ידעתי שהם אחראים למקור, אבל רק בשנתיים האחרונות אני בקיאה באמת בדיסקוגרפיה שלהם. הנה המקור:


קצר, נחמד וסופר קיצי. לגמרי משהו שאפשר ללמוד לצליליו לתקופת המבחנים.
הקטע המוכר והמסומפל לעייפה הוא ב-0.35


יום שישי, 24 ביוני 2011

ניקוי ראש

ברור שזו טעות פטאלית לצאת לציד בסנטר רבתי בשישי בצהריים, אבל נפלתי למלכודת הפתאים הזו היום (ויצאתי בידיים ריקות. אולי עדיף בעצם)
זה מוזר, אבל בתור תיכוניסטית חסרת דאגות (עאלק. תמיד היו לי דאגות) יצא לי לבלות ב"ימי כיף" בתל אביב למכביר, רובם ככולם בשישי\חוה"מים למיניהם, ואני באמת לא זוכרת שהיה עד כדי כך דחוס. וימי התיכון שלי לא היו כל-כך מזמן.
יכול להיות שאני מייפה את העבר? או שהשנים האחרונות הביאו עמן זרם של קונות נלהבות?

ועוד משהו על קניות בסופ"ש ושכל של חדר מדרגות:
אני מסמפטת ++ את בוטיק המעצבים בדיזנגוף סנטר, לעתים יקר שם מדי אבל בדוכנים רבים המחירים תואמים ליצרני הקונפקציה, ומציעים סחורה טיפ-טיפה יותר מעניינת. (חוץ מזה, עדיין לא עבר לי הקטע של להגיד "אה זה? מאיזו מעצבת..")
לפני כמה חודשים עברתי שם בחמישי בערב. היה לא צפוף בעליל, וכטוב לבי בשופינג הסכמתי לענות על איזה סקר מטעם הנהלת המיזם, למרות שלא היה לי יותר מדי מה לומר. בסעיף של "דברים שהייתי מוסיפה\משנה" חרטטתי משהו על הוזלת מחירים ועל בגדי גברים (למרות שאת מי זה באמת מעניין?..)
היום, כשנאבקתי על הזכות למדוד מול איזו כונפה אגרסיבית, הבנתי מה חסר באמת. מראות בתאים. זה פשוט בלתי נסבל לצאת אל המראה כדי לחזות בדמותך עטוית סחבת המעצבים האפרפרה, ובשובך לתא לגלות שאיזו בחורה אסרטיבית הסתגרה בו בחברת בגדייך המקוריים (ולפעמים גם הארנק!)
אז זהו. חבל שלא חשבתי כששאלו אותי, אבל אם אתן מגיעות ומחליטות לענות על הסקר - באמשלכן, תחשבו עלי (ועליכן!) ותציינו את העניין.

יום שבת, 18 ביוני 2011

i'm still standing

כתבתי לפני פוסט או שניים על כך שכתובת ה-URL של הבלוג השתנתה.
לצערי, עשיתי את השינוי בפזיזות-מה, בלי לבדוק את ההשלכות. התוצאה העגומה היא שכל מי שנכנס לקישורים שמכילים את כתובת ה-URL הקודמת (shgiotktiv.blogspot.com) מקבל הודעה לפיה הבלוג לא קיים יותר.
אני לא רוצה לחזור לכתובת הקודמת, ולכן אין מנוס מלהפיץ את השמועה-

*אתם עוקבים אחרי? (בקטע טוב, כן?..)
*שיבצתם קישור אלי בבלוגרול שלכם?
--אני יותר מאשמח אם תעדכנו את הקישור, כך שיוביל אל כתובת הבלוג הנוכחית.

תודה, תודה תודה.

יום שישי, 17 ביוני 2011

היום חנכתי בחגיגיות את המגנום הראשון של הקיץ (אני מקווה שלא יבואו רבים בעקבותיו.. זה שווה ערך ל5+ קרטיבים!)
פנטזתי על משהו מריר במיוחד, אבל לאכזבתי המריר אקוודור הוא ריק מהפתעות ופינוקים. לא רציתי להישאר עם גלידת וניל אנמית אחרי כרסום קרום השוקולד ולכן נבחר השוקולד מריר-תפוז (מריר, אבל לדעתי לא 60% מוצקי קקאו).
היה מצוין, אבל אני לא יכולה להפסיק לתהות - למה בעצם אין מגנום שהוא גם 60% מוצקי קקאו וגם גדוש בפרלינים, קרמים וריפלים? יכול להיות שיצרני הארטיקים סבורים שחובבי המריר הם אנשים רציניים וחמורי סבר, שיעקמו את אפם תוך נגיסה בליבה שוקולדית עסיסית?
כל המחשבות האלה עוררו בי געגועים לטריפל שוקולד. אני כבר לא זוכרת מה בדיוק הוא כלל, אבל זו הייתה שחיתות אמיתית.

יום חמישי, 16 ביוני 2011

moodlifter

איפה הייתי ומה עשיתי?
במקומות לא רבים במיוחד, וגם לא עשיתי הרבה מדי (אבל כמובן שאני משתדלת להצטיין בכל, גם אם מדובר בהכנת ספגטי בולונז).
הכותרת מרמזת על אווירה מבואסת-משהו, אבל אני דווקא במצברוח טוב.
ובכל זאת, למה לא לרומם את ההרגשה עוד יותר-




תודה דיימון. תמיד נחמד להיזכר.

השבועות האחרונים לא שפעו אירועים מרגשים מדי (מה שכן, קראתי וסיימתי את "כפרה" של איאן מקיואן. בכיתי כמו נערה רגשנית בסוף, כמו שצריך). אה, כן - הסתפרתי שוב. וגם, בקרוב אחזור לשוק מחפשי העבודה.
כמו שזה קורה הרבה פעמים, פתאום אני נתקלת תחת כל עץ רענן בבית קפה שמחפש עובדים. אבל למלצר? אני צריכה לחשוב על זה. אני מתלבטת (ולא מאתמול) אם לכוון למשהו קליל ו"משמרתי", עבודה שלא לוקחים הביתה וממעטים לחשוב עליה מחוץ לשיפט, או למשהו רציני שיאפשר לי להביא לידי ביטוי את כישורי ואולי אפילו יגרום לי להרגיש שאני לא מבזבזת את ימי לריק.

אוי, שכחתי את ההיילייט של החודש - ראיתי את X-MEN החדש. תקשיבו, הוא מעולה. בעיקר מייקל פסבנדר בתפקיד מגנטו. ממש התעורר בי חשק לעשות מרתון של כל הסרטים (כולל 3 ו-וולברין המושמצים)

יום חמישי, 9 ביוני 2011

יום שני, 6 ביוני 2011

אפשר לקנא בי

כי התמונה הזו - תלויה מהשבוע אצלי בסלון (ועוד בהדפסת קנווס. אני כזאת יאפית):

אפשר להבין מאיפה מארק רונסון שאב את התעוזה האופנתית שלו (שלא לדבר על המוזיקלית)
חוץ ממנה יש עוד כמה ברוח דומה (ומעשורים דומים). אפשר להגיד שהפכנו להארד-רוק-קפה, סניף הצפון הישן.
יש לי עוד הרבה לכתוב אבל מצוקת זמן עוצרת בעדי.

ובכל זאת אם אני כבר כאן, כדאי לנצל את הזמן האבוד ביעילות.
העליתי בעבר את הסוגיה הכואבת של מציאת קוסמטיקאית בת"א (מי שנמאס לה, אפשר להפסיק לקרוא עכשיו). ואז - מצאתי אחת. לא ממש זולה, אבל סבירה. קרובה הביתה, עושה גבות לעילא וגם את השאר.
כבר חשבתי לתומי שקשרתי איתה מערכת יחסים מקצועית, אבל להפתעתי גיליתי השבוע שהיא פשוט נעלמה. עזבה את הארץ, לא פחות.
כנראה שהיו לה הסיבות שלה - אבל אני נותרתי חסרת אונים בעוד הקיץ התל אביבי תופס תאוצה.
הבעיה העיקרית בכל הסיפור הזה, היא שקשה ממש לאתר מישהי מוצלחת בלי להפקיר את גופי למדע (מדעי היופי, כמובן).

ברור שכלל האצבע הבסיסי הוא לקבל המלצה ממישהי שאפשר לסמוך עליה. אבל אני, כמו רוב חברותי שבעיר, לא born and raised כאן (ולכן, המלצות מאמא\ דודה\ סבתא לא יועילו.. הן נמצאות הרחק הרחק).
במקום לטפח מערכת יחסים עם מורטת אמינה כבר משחר נעורינו, אנחנו עוברות שרשרת ארוכה ומייאשת של ניסוי וטעייה- וזה לא נעים. (ואפילו בפורומים רלוונטיים אי אפשר לקבל המלצה - כי כל הכותבות שם הן קוסמטיקאיות! באמת מייאש.)

אז אני בחיפושים. פעם חיפשתי רק מישהי לגבות וקיבלתי כמה המלצות. עכשיו מדובר בקוסמטיקאית הדרושה לצורך מערכת יחסים רצינית יותר עם אופציה לקשר ארוך טווח.
(את הספר שלי מצאתי בעזרת המלצתה האדיבה של שרונה גבריאל. אולי ילך לי שוב, מי יודע)
חשוב לא פחות - אם יש למישהי אזהרה מקוסמטיקאית מהגיהנום (לי, למשל, יש), אני יותר מאשמח לשמוע. זה מסוג הדברים שחשוב שיעברו (ואין להם כלכך צינורות)

---------------------------
תוספת מאוחרת ופחות קשורה: גם אני חיפשתי ממש פריטים בהדפס גלקסיה (בסדר.. טרנד שהיה וחלף. בעיני זה קול), ולא מצאתי. השבוע נקלעתי לקסטרו עודפים באלנבי וראיתי גופיה-ספק טוניקה עם ההדפס הנחשק. לא קניתי, זו גזרה שאני בחיים לא אלך איתה (גופיה עם פתחים רחבים במיוחד+סטרפלס מובנה), אבל חשבתי לעצמי שזה מידע חיוני לציבור.
-----------------
וגם - שרשרת המילים שמובילה יותר ויותר אנשים לכאן בזמן האחרון היא לא פחות מאשר "תמונות של בחורות כוסיות". מעניין. לא זוכרת שהקדשתי פוסט לעניין (אבל הסטטיסטיקה של גוגל לא משקרת, isn't it?)

יום רביעי, 1 ביוני 2011

אז מה הקטע הזה עם ה 1+ ?

היצור הצבעוני הזה שמופיע ליד התגובות, מה הוא עושה בעצם? ומי הציב אותו שם?
כל החידושים הטכנולוגיים שנשתלים פתאום כאן או בפייסבוק גורמים לי לפרנויה קלה. האם זה הדבר שיגלה לכל דכפין מהם הרגלי הצריכה שלי, וישתיל לי פרסומות בתת-מודע?

אגב, אני חושבת שלא צריך תת מודע. רובנו מתנדבים לספק על עצמנו אינפורמציה (וכמו שאומרת רוז מ. - זה פשוט עידן אחר. חשיפת-יתר כבר לא מטרידה, להפך. מדובר באחד מעמודי התווך של החברה)
חבר שלי ואני התבוננו יום בהיר אחד באחד מאייפודנו (זוג חננות, לא באמת חשבתם אחרת), ולזוועתי הרבה ראיתי שעשרות אנשים מדווחים בהנאה על מיקומם המדויק והעכשווי, הודות לסמארטפונים שהופכים אותנו אונלייניים תמיד, ובעיקר בשל האפליקציה הזדונית "check in". זה נראה כמו מסדר נוכחות, בחיי.

ואם כבר פרנויה:



כל פעם שאני שומעת את השיר, אני חושבת כמה חבל שאני לא מכירה עוד דברים של יוסי אלפנט. ואז אני מגיעה לאוזן, ושוכחת. זה לא שהוא זמר גדול, אבל הוא היה מפיק גאון - אין ספק.

יום שלישי, 31 במאי 2011

matchmaker

יש בחורות שמתאימות את התחתונים לחזיה. אף פעם לא הייתי כזאת, אבל היום החלטתי להתאים את הציפורניים לאודם החדש שקניתי:

תמיד חשבתי שקורל זה שם של פרחה

ושאודם קורלי זה לסבתות
אבל גם אני קרבן טרנדים, איך לא.
האודם של מייבלין, עלה לי 50 וקצת. בדיעבד, חבל שלא קניתי אותו בתקופת ההרצה (זו פורמולה חדשה או שקר בסגנון) - אז הוא עלה 40 והתלבטתי קשות בעניינו.

מה בבקבוק? retro red של אורלי
מה בשפופרת? coral tonic של מייבלין

איך זה שפוסטים קצרים זוכים בד"כ ליותר תשומת לב? יכול להיות שפשוט אין כוח לקרוא? נורא מוזר לי. אני באופן אישי שונאת להיתקל בעמודים דלי טקסט ולא מבינה איך אפשר להתלהב מטאמבלרים (גוגל קצר הבהיר לי שמדובר במיניבלוגינג. אני מעדיפה מקסי). כנראה שהכל נובע מאי-היותי סטייל אייקון.

וידוי חנוני: מילים עושות לי את זה. לגמרי.

יום ראשון, 29 במאי 2011

נסיכת רשתות האופנה

טוב, זה גדול -
השמלה של אפרת גוש (מאירוע לכבוד אלבום הזהב של שלומי שבן, ותודה לוואלה סלבס שממלאים את ימי בתוכן) היא מTFS!..
כבר מזמן הודעתי קבל עם ועדה שאני מסמפטת++ את הרשת הזאת, למרות האפיל הפרחי שהודבק לה, אבל אם אפרתוש מתייצבת בשמלה שלהם לאירוע בו יובל שרף מתהדרת בשמלה של יוסף אני כבר מרגישה לגמרי בסדר עם הגילטי פלז'ר שלי.


you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...