חפש בבלוג זה

יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

כלל המעבר

האמת שאין שום כלל, סתם מעבר שמתרחש בימים אלה ממש. וזה נהדר. אני מרגישה כאילו עד כה הייתי במין הקדמה ארוכה ומייגעת, ועכשיו מתחיל הסיפור. (אולי אפילו אעלה תמונות לא מסגירות. צריך לחשוב על זה).
כבר כמעט הכל מסודר- רק אינטרנט אין. כבלים גם אין- אבל לא יהיו בעתיד. החלטנו להתנזר, ולהסתפק ב1, 2 ו-10 (אם אתם מתעקשים, גם 33)+ספריית הסרטים והסדרות שטיפחנו בחודשים האחרונים.
האמת שבאמת אין שום הבדל- שידורים חוזרים של סיינפלד ראיתי גם בביפ, רק שאז לא יכלתי לעשות פריז.
הכיף האמיתי הוא לראות טווין פיקס- חבר שלי הוריד לי לבקשתי, ואני נהנית מכל רגע (וגם מהנוסטלגיה).
אוי לורה, התגעגעתי.

אגב נוסטלגיה, לעצרת הזיכרון לא הלכתי השנה. בשנה שעברה הלכתי כי הייתי חייבת, אבל באופן כללי אני נוטה להימנע. זו בעיקר הזדמנות להתרפק על נוסטלגיה באופן הכי לא פרודוקטיבי שאפשר, ובכלל- אירוע די מעצבן. נקודת זכות שחייבים לציין בכל זאת, היא ההחלטה להימנע מנאומי פוליטיקאים.
(אגב, זאת רק אני, או שהשנה לא היה אחד שלא הרגיש חופשי להשתלח בעצרת ובסימבוליותה? מצד אחד, זה לא דיבר גם אלי. מצד שני- חינגת הלא אכפתיות הזאת הרגיזה אותי).
אז במקום העצרת, הדרמתי לאזור קיבוץ גלויות, לערב אלטרנתיב של תלמידי הסטודיו של ניסן נתיב. היה ממש מוצלח, כמו מין ציפורלה בגרסת הבוסר. כבר יש שם כמה שמתבלטים ככוכבים.
הדבר היחידי שצרם- וצרם חזק- הוא הניסיון העיקש (ואולי אפילו הגרידי) לדחוס כמות בלתי נתפסת של צופים לאולמונצ'יק הפצפון בו נערך המופע. אמרו לי שכל שנה זה ככה, אבל זו לא סיבה להשלים עם העובדה שאנשים קנו כרטיסים ונשארו מאחורי הדלת.

יום שלישי, 26 באוקטובר 2010

מה קונים לחברה שיש לה הכל?

חיוך משגע, עבודה סמי-ברנז'אית, חבר חמוד וגם- יום הולדת
נראה לי שכבר העליתי את הסוגייה הזו כאן בעבר, אולי אפילו בדיוק לפני שנה.

חשבתי על אחת משרשראות הגומי האלה-
נורא התלהבתי מהן בבלוג של מירב קאופמן, אבל לדאבוני- הן קצת יקרות לכיסי. אני בתקופת טלטלות ומעברים, ולא הכי שופעת מזומנים.
הצמיד יותר זול, אבל צמיד זה פחות קול. אני הייתי שמחה יותר לקבל שרשרת..

איזשהם רעיונות אחרים בטווח הסביר?
אני מחפשת משהו קצת יותר מקורי מספר/דיסק

מחתרת הגבינה, או- איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב אשל

אז במקום עבודתי הגדול והממוסד, יש לנו מטבחון. יש מיקרו, יש מקרר, ויש אפילו הנהלה שדואגת למלא אותו מדי בוקר באריזות מיני של גבינת סקי, ירקות ואשל. קצת גריאטרי, אבל בריא.
המקרר מתמלא בטח בסביבות 7.30. אני, חרוצה שכמותי, מגיעה למשרד ב8, פותחת את המקרר והסקי מחייכת אלי.

(אבל לא מחייכת בחמידות כמו הבחורצ'יק מהקליפ של בלר)
ב8.30 בדרך כלל מתחשק לי קפה. ואז- שומו שמיים, אני פותחת את המקרר, וכל הסקי נגוזה כלא היתה. אחרי תחקור מקיף שערכתי עם בנות משרדי (אוקיי, עם אחת מהן) מתברר שהגבינה לעיל היא מצרך נחשק ומבוקש במיוחד אצל בנות המשרדים הסמוכים, כמו גם אצלה.
היא משכילה להעמיס כל בוקר עם הגיעה חופן סקי מלוא הזרוע (6 חבילות בכיף שלה) ולאפסן במקרר של הבוס, או השד יודע איפה.
אני שלא התמזל מזלי לזכות במקרר (או בבוס) כה קרוב, נאלצת עם בוא הרעב להיישיר מבט אל גביעי הלבן שמתנוססים בגאון על המדף, גם בשעה 13.00.
היום הייתי רעבה (או סקרנית) ממש, החלטתי לעשות מעשה ואכלתי לבן. אשל, ליתר דיוק.
האמת? לא נורא. הטעם באמת מוצלח, הייתי משנה את המרקם הלא אחיד (איכס) ואת אחוזי השומן (יש לזה לוק כל כך דיאטטי, אז למה 3%? שיהיה באמת דיאטטי)

איכשהו, כל סאגת הגבינה הזאת לא הופכת אותי לחלוטין, למרות שאני די ידועה באי סבילותי ללקטוז.
אני יודעת שזה היה פוסט מרתק ומאלף. זהו עולמי התרבותי כנערה עובדת. למזלי אני סוףסוף עוברת דירה בסופ"ש, ובקרוב אספק חדשות מרגשות יותר.
ושטראוס (או תנובה, או מי שמייצר לבן)- קחו לתשומת לבכם, והפכו למעני את האשל לאטרקטיבי באמת.

יום שישי, 22 באוקטובר 2010

trash

חרוש ולא מקורי נורא מצדי, אבל אני באמת מרגישה רע בשביל ד' ו-א', הלא הם דנה ספקטור ואלכס, בעלה (לשעבר?)
קודם כל, אני נורא אולד פאשן, וגירושים תמיד מעציבים אותי איכשהו.
חוץ מזה, אלכס נדמה כאבא והבנזוג המושלם (פתיה כמוני, ניזונה מ"מחוברות", כמו כל העמך), ולמרות שדנה הצטיירה כקולד-הארד-ביץ', היא בסה"כ בחורה נוירוטית עם הערכה עצמית די בעייתית, שכנראה זקוקה למישהו תומך ושפוי.
וחוצמזה(2)-אלכס נראה כל כך הרבה יותר טוב מרן שריג. הו דה פאק איז רן שריג אניווי? לי באמת אין מושג. לא ראיתי מחוברים.
חוצמזה חוצמזה(3)- פעם כתבתי מייל לספקטורית (אל תשאלו), והיא ענתה לי בצורה די מקסימה. אז אולי באמת מגיע לה משהו טוב.

בסוף יסתבר שהכל תעלול שיווקי סופר משומן. מעניין איזה שלט יתלו הפעם באבן גבירול. הם בטוח ינצלו את הסנסציה לעונה שלישית.






all the lonely people

אני מתחילה לזהות ממש את חברי הקבועים לנסיעה מדי בוקר. רובם סטודנטים מבר אילן או חיילים, אבל יש עוד כלמיני.
כמובן ש90% מהם מחוברים באינפוזיה לנגן כל שהוא (ואני בתוכם. למי יש חשק לשמוע את נהמות האוטובוסים בציר ז'בוטינסקי?), מה שעורר את סקרנותי- מה בעצם כל אחד מהם שומע?
באמת שאין לי שום דרך לנחש. ממרום התנשאותי התמידית, אני מניחה שרובם מאזינים לפלייליסט גלגלצי עם הרבה שלמה ארצי, אבל תמיד נחמד לדמיין שהאישה בגיל העמידה עם המשקפיים הממותגות שומעת בעצם TWISTED SISTER, או משהו גלאמי דומה.

אגב טוויסטד סיסטר, נכון שזה מגה-טראש אייטיזי, אבל לפחות מודע לעצמו מאוד. האלבום שלהם STAY HUNGRY הצליח להעביר לי בכיף חלק נכבד מהנסיעה, במיוחד השיר הזה- (שזכה גם לקאבר כיפי בעברית..)

כמיטב המסורת האייטיזית, יש ממש סיפור מושקע בקליפ. איזה יופי.


נראה לי שכבר כתבתי את התובנה הזו בעבר, אבל אני הכי נהנית לשמוע מוזיקה בקונטרסט לאזור בו אני נוסעת. כלומר- בירושלים ובני ברק, כיף לשמוע כיסוחים וסליז, כמה שיותר. בג'יפה של דרום תל אביב לעומת זאת, אני ממש נהנית לשמוע ג'אז. כמה מתוחכם.

יום ראשון, 10 באוקטובר 2010

gotta feel for my automobile

במיוחד כשאני נאלצת לנסוע שעתיים תמימות (באוטובוס, כמובן) מקרית אונו לרמת אביב.
נכון, זה אחד האזורים הפקוקים בארץ. ובכל זאת- מרוץ נייקי הזה הרס אותי לחלוטין.
זה אפילו לא מרתון תל אביב. סתם השתלטות ממוסחרת וקלוקלת על מרחביה הצפופים של תל אביב. לא חבל?
התגעגעתי היום לטויוטה החבוטה שלי, והצטערתי קצת שלא לקחתי אותה איתי תל אביבה.
אבל אני מתקשה להאמין שהיא הייתה מביאה אותי מהר יותר למחוז חפצי, וחוצמזה- אני לא באמת יודעת לחנות פה.

יום שבת, 9 באוקטובר 2010

מסגולותיה המופלאות של העבודה-

השעון הפנימי שלי התכוונן על יקיצה ב6 וחצי בבוקר. מזכיר קצת את הטירונות.
חוצמזה, מבחינה פיננסית, התחלתי לחשוב שצפוי להצטבר לי הון עתק פשוט בגלל היעדר הזמן לשופינג (ולא בגלל משכורת העל שאני מרוויחה שם).
מונחית ע"י קו המחשבה הזה, יצאתי לתור בערב רביעי האחרון (אחרי התגלגלות אוטובוסית ממושכת מהעבודה) את קניון רמת אביב. אקססוריז למשרד לא מצאתי כלכך, אבל מצאתי סייל רצחני בטופשופ.

מעולם לא קניתי שם כלום- הגזרות לרוב לא מחמיאות לי (רפויות מדי במתניים, צמודות מדי בירכיים), המחירים תמיד לא מחמיאים לחשבון העו"ש שלי, והמוכרים אנטיפתים.
השבוע דווקא יצאתי עם סוג-של מכנסי רכיבה (ועוד אופווייט! והם אפילו לא משמינים אותי) + גופיה עם הדפסים של כדורים פורחים, הכל ב215 ש"ח. 
נורא בא לי להוסיף תמונות, אבל מעבר הדירה הממשמש וקרב (זהו! זה קורה עוד 3-4 ימים) בילגן לי לחלוטין את הכבלים ושאר הציוד הטכנולוגי.

הערה לסיום- היתה מוכרת מקסימה בחנות, מה שהיווה שינוי מרענן ודירבן אותי לעבר הקופה (אני כזאת זולה).
לעומתה, בקופה שרצו שני מוכרי טופשופ מהשורה- הם היו שקועים בשיחה מרתקת על משהו בחנות, ובמשך חמש דקות התעלמו לחלוטין מקיומי.
באמת שהכסף שלי לא מגיע להם, מה גם שהקופאית ניסתה עלי את שיטת מצליח, וטענה בתוקף שהגופיה עולה 40 ש"ח (היא עלתה 30). נכון שזה כולה 10 שקלים, אבל ראבק- הסתכלת בתווית, ראית שטעית, לפחות תבקשי סליחה.

---------------------------------------------------
וגם- ראיתי בחמישי האחרון את "שליחותו של הממונה.."
אני לא אוהבת ספרים של א.ב יהושע. את זה לא קראתי, אבל אובר הסמליות שלו, ובכלל סגנון הכתיבה לא עושים לי את זה.
מבחינת הסרט- הוא מתחיל מצויין. באמת שואב אותך. השחקנים נהדרים (אפילו גורי אלפי, שפשוט משחק את עצמו), והצילום מציג את ירושלים באור אחר ויפהפה. אני נורא אוהבת שמראים לי כך את ירושלים (למשל במישהו לרוץ איתו), כי לי כלכך קשה עם העיר.

באמצע הסרט העלילה מתחילה ללכת לאיבוד, ואפילו לעייף. הסיום ממש שבלוני וצפוי.
אם ללכת? אני באמת לא יודעת להגיד. מאוד נהניתי מתחילת הסרט, וייתכן שהיא שווה את הכרטיס. מצד שני, אני מרגישה כאילו ערן ריקליס הבטיח לי משהו בפתיחה, וחיפף בקיום ההבטחה.

יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

working class hero

ברור שהלחץ היה מיותר, ובכל זאת- לא יכולתי להימנע ממנו.
לאט לאט אני מתרגלת להשכים קום, בערך 3 שעות לפני שעת הקימה הממוצעת שלי בימי האבטלה, ואפילו מצליחה לתפקד.
הנסיעות הלוך- ובעיקר חזור- עדיין מורטות אותי. מוקדם בבוקר אפשר להתחמק מהפקקים, אבל בחמש אחה"צ הם בלתי נמנעים, בעיקר באוטובוס. אני חייבת למצוא איזה טרמפ מהמשרד לת"א.

(אגב טרמפים- לראשונה בחיי נחשפתי לאתר ההזוי הזה: http://www.tremp.co.il/., אבל אין לי כוונה לנסות. זה סיכון מיותר מבחינתי).

בינתיים, עד שאמצא טרמפ, החלטתי להעביר את השעות המבוזבזות האלה בהעשרת עולמי התרבותי, ולכן אני מתכוונת להאזין בכל פעם לאלבום אחר שלא יצא לי לשמוע מתחילתו ועד סופו.
עד כה השיר שהכי עשה לי את הבוקר הוא הנ"ל:

אין כמו Fאנק סליזי ברחובות בני ברק.

ובכל זאת, מזל שמעבר הדירה הוא כבר עניין של ימים, ובסופם אמצא עצמי סמוך לאוטובוס מהיר הרבה יותר- שלא עובר דרך בני ברק המעטירה.
עניין העבודה במשרד ניין-טו-פייב עושה לי חשק רציני לאבזר את השולחן שלי בכלמיני שטויות. כמה פקידותי מצדי (AS IF! אני הכי לא פקידה..)
נכון לעכשיו שעות העבודה (ובעיקר- התשישות שלי) לא אפשרו לי לפשוט על קרביץ הקרוב לביתי, אבל נראה לי שבשישי תבוא הישועה.
מעניין איך דייויד השרמנטי (NOT), שותפי הקשיש למדי לחלל העבודה יקבל את הרה-דקורציה שלי. מזל שהוא בא ב11 והולך בערך ב12.


השעונים האלה נגיד, פיור קיטש, אבל הם מגניבים למדי.




זה בכלל כוכב. אבל התזוזות שלו קצת מביאות את הסעיף.

כזה הכי הייתי רוצה. קלאסי- לבחורה קלאסית שכמותי :)



יום שבת, 2 באוקטובר 2010

ועוד כמה מילים

מחר אני מתחילה עבודה חדשה (דיברתי על זה כל כך הרבה, סוף סוף זה קורה פור ריל). אני יודעת שזו אחלה משרה, שיכולה לפתוח עוד כיוונים בעתיד, ובכל זאת יש לי כיווצי בטן בלתי נשלטים של חשש ולחץ. החשש הכי גדול שלי הוא שאני אשנא את העבודה. זה לא ריאלי, ובכל זאת אני חוששת ולא מתלהבת כמו שאני אולי אמורה להתלהב.

כמובן שרכשתי השבוע כל מיני פריטי בייסיק (=חצאית גבוהת מותן בצבע אבן, טוניקה מכופתרת ומפוספסת שנשמעת נורא ונראית מעולה, וקלוגס בצבע ניוד-מסתבר שזו הנעל שהכי מחמיאה לי), שנועדו להרכבת מלתחה רצינית לבחורה רצינית ועסוקה שכמותי, ועדיין אין לי מושג מה ללבוש מחר.
החום המחריד מחרב את השאיפה שלי לאאוטפיט מושקע ועם זאת בלתי מתאמץ, ומעורר את געגועי למכנסונים חסרי הדאגות האלה- http://shgiotktiv.blogspot.com/2010/04/blog-post_8881.html




מילה טובה לקסטרו

אחרי ההשמצה הלא מבוססת על קולקציית החורף שלהם (שכוללת פריטים שמזכירים באופן חשוד ומעצבן את קולקציית הקיץ), הופתעתי לגלות את הצד השני של הרוטרים-
לפני חודשיים (אם לא יותר) קניתי זוג מכנסיים כחולים, עם גומי למטה, ואפילו כמעט בגזרת שק-עם-קקי. בחירה אופנתית תמוהה מאוד עבורי, אבל הם היו בריזיים ומרזים, אז קניתי. יש להם סגירת צד עם כפתורים, שכבר בחנות היו תפורים בצורה די רעועה.
המוכרת הבטיחה לי בהן צדקה שמדובר בבעייה ידועה בדגם הספציפי הזה, ושאוכל להביא אותם (גם בלי קבלה) לכל סניף של קסטרו, מתי שאחפוץ, והם יארגנו לי החלפת כפתורים.
אז בחודשיים שחלפו התעצלתי לעשות את זה, אבל אתמול הקיץ הקץ- שני כפתורים נפלו, והחלטתי לבדוק את טיב ההבטחות שמפזרות מוכרות בקסטרו.
וואלה, התרשמתי לטובה. זה לקח נו טיים.
אני אתרשם עוד יותר כשאקבל את התוצר המוגמר, בעוד שבועיים (הם יודיעו לי באסאמאס. כמה נוח.), אבל בינתיים קסטרו הרוויחו כמה נקודות של כבוד אצלי.


עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...