יום שבת, 25 בדצמבר 2010

HOT STUFF

עוד ניסיון קולינרי שאני תוהה אם צלח -

עוגת גבינה עם בצק עוגיות. נחשו מה שלי, ומה של בצק אלים.

היצירה עדיין לא נאכלה, אני ממש מקווה לטוב. אם היא יצאה מחורבנת תמיד אוכל להתנחם בעובדה שמאות גרמים של סוכר וחמאה נמנעו מירכיי.
אגב - מצאתי חמאה בסופר! תנובה, לא איזה חרא אירי. אולי עכשיו אתחיל לאכול חמאה (NOT)

יום חמישי, 23 בדצמבר 2010

הומאז' ללאהוב או לשנוא

בהבדל אחד קטן מהפינה האלמותית של נעלולה -
קניתי את הפריט שאתם הולכים לשחוט (או שלא):

הוא נראה עלי טוב, באמת שכן. בהתחלה נרתעתי קצת מהשטיפה ולא הצלחתי להחליט אם הוא יותר ג'וני רוטן או יותר שרית חדד. כנראה שמשהו באמצע, בכל זאת - קסטרו. 

יום שלישי, 21 בדצמבר 2010

שיערך השרוף נערה

תמיד רציתי שיער חלק. בהתחלה גם היה לי, אבל בערך בכתה ד' הרעמה שעל ראשי החלה להתפרע ולהתלתל. איך קינאתי בבנות עם השיער החלק! הן תמיד תמיד מצליחות להיראות נקיות ומסודרות, ואפילו לקום בחינניות בבוקר בטיולים של הצופים, בלי לדוג כל מיני קיני ציפורים שהקימו מאחז על ראשן.
ועכשיו, לפואנטה שבכל ההשתפכות. היום כשעמדתי בפקקים הלא-הגיוניים של הדרך לעבודה, שמתי לב כמה ראשים מפונפנים יש סביבי באוטובוס. כנראה (כנראה בטוח) שהרבה בנות שותפות לקנאת התלתולת שלי, אבל באמת שהפנפוניאדה הזאת לא נראית טוב.
זה מזקין, מפריח (מלשון - משווה נופך פרחי) וגם נראה קצת ג'יפה. וכמובן, נורא יבשושי.
פתאום- הייתי גאה ומרוצה נורא בתלתלים שלי (כנראה שהגאווה תשרוד עד הפעם הבאה שהם יתנפחו מעבר למימדי גופי).

בלי קשר, זה השיר של היום מבחינתי, שבא בעסקת חבילה די משתלמת עם הסרטון הבא:


לא יודעת מה יש לי, אף פעם לא אהבתי את הסטונז. עכשיו נורא בא לי לשמוע אותם.

יום שני, 20 בדצמבר 2010

מארקי מארק

הכי טראש, אבל ממש בא לי להוריד את האלבום הזה:
גם דוראן דוראן וגם מארק רונסון! יצאתי בחורה-בחורתית עם טעם גלגלצי מפוקפק, אבל זה ממש בא לי בטוב עכשיו.
ומפה - לספינינג. מי שאכל ארוחת ערב בבנדיקט בראשון, יגרור את עצמו ל"ספין פארטי" בשני.

יום חמישי, 16 בדצמבר 2010

חוזרים לפרברים

המשרד המושחת שלי יצא היום לעוד לאנץ' במסעדה. בגלל המיקום שלנו, הבחירה שוב היתה על אזור יהוד-קרית אונו התוסס.. הפעם נפל הפור על "לחם-יין" שבקריית סביונים ביהוד, מקום שמביקור חטוף בו אפשר לומר שהוא סמל הפרברים באשר הם.
בתכל'ס- היה ממש טעים. מאוד נהניתי (בניגוד לארוחה המאכזבת בטאטי-לופט), ועם כל ההתנשאות העלאק-אנטי-פריפריאלית שלי (באמת עאלק. אני הכי ילדה מהכפר), אפילו הצלחתי להתחבר לקסם הפרברי שבלצאת ממסעדה אל רחוב שהוא לא סואן ו/או מפוייח.
והלחם שלהם מעולה ומחטיא (מלשון מדיח לחטוא) ממש. עכשיו צריך להתעשת ולחזור לתכנון המקורי שהוא פציחה בדיאטה המופלאה שמפורטת בפוסט הקודם.

ועוד שטות, הפעם מהדרך לעבודה:
מסתבר ש"אולמי בון טון" קיימים באמת, והם ברמת גן.
בכל הקלישאות יש גרעין של אמת, כנראה.

יום רביעי, 15 בדצמבר 2010

סתם שוקולד

אזרתי אומץ, והחלטתי שאם כבר נמנע ממני הספינינג הערב, אכין את עוגת הפאדג' המדוברת (נטולת השמן וכו')- נראה לי שיצא משהו משהו. גדול הטריק הזה עם הרסק תפוחים במקום שמן.
עוד בענייני תזונה-פגשתי היום מישהי שעושה דיאטה מסקרנת ומאתגרת, שכוללת הימנעות מחיטה, סוכר, בשר אדום ומוצרי חלב. יש מי שיגיד שאלו כל מנעמי החיים, אבל יש מי שיגיד שאוכל זה לא הכל. בכל מקרה-הבחורה נראית מצוין ואפילו רזתה (איך לא). אני מתפתה לנסות.
יהיה מאתגר במיוחד להתחיל את העניין מחר, כי יש לי עוד ארוחת-משרד-במסעדה. הפעם, הלוקיישן הנבחר הוא לחם-יין (שוב ביהוד, פנינת הקולינריה הישראלית), ולפי הדיאטה הסגפנית איזו פרגית דלה תמצא את עצמה על צלחתי. חשוב מאוד לא להתפתות לאי-אלו פוקצ'ות בלתי מרגשות.
ולכבוד סיום הפוסט, אנקדוטה שנתקלתי בה - הגיוני שבאיחור רב אחרי כולם:
מסתבר שיאיר לפיד הוא צ'אק נוריס הישראלי...

יום ראשון, 12 בדצמבר 2010

DAY עוף

נורא כיף שיש ימי חופש שחייבים לנצל. השנה האזרחית הולכת ואוזלת ואני נשארת ביום ראשון הזה, כמו בזה שלפניו, בבית.
לא היו לי תכניות מיוחדות וכולם עובדים היום חוץ ממני, אז הקדשתי את היום לבילוי ביתי שמשלב מטלות שדחיתי כבר שבועיים (ספונג'ה, לעשות משהו עם הבטטות והברוקולי שבמקרר, להפשיר פרגיות) ועיסוקי פנאי למהדרין (שתיית קפה למכביר, זיפזופ בין הבלוגים החביבים עלי וסינון שיחות טלפון מהעבודה).
פצצת בטא-קרוטן מעשה ידי להתפאר. לא יפה, אבל טעים.
האמת? הספקתי יפה וגם היה כיף, אבל אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת להפוך את העניין לשגרה.
לפני כמה ימים הייתה לי שיחה עם חבר שלי על סוגיית עקרות-הבית. אני עובדת מדי יום, והוא לומד רק 4 ימים בשבוע מה שמותיר לו יום אחד בו לצד שיעורים בפיזיקה הוא שוטף כלים ועושה כביסה (נשבעת! זכיתי). הוא טען שלהיות עקר בית זה מושלם, כי אתה מסיים את המטלות בשלב די מוקדם של היום ומתפנה לעיסוקיך. אני טענתי שהוא לא עושה ספונג'ה, ולכן מסיים את המטלות מהר כל כך...
הבוקר בכל מקרה, כדי לתת קונטרה לאווירת משפחת בריידי שאפפה אותי , שטפתי רצפה וחתכתי בטטות לצלילי האלבום הראשון של פראנץ פרדיננד - חבורת פרחחים סקוטיים שאף עקרת בית לא הייתה מסכימה לארח. מעולם לא שמעתי את האלבום במלואו, והמסקנה: הוא טוב משחשבתי, ויצטרף בקרוב לתכולת האייפוד שלי.


אז מה אם זה הכי 2004? הם העבירו לי את הבוקר מצוין.

התכניות להמשך היום-
להכין עוגת פאדג' (עם רסק תפוחים) של בצק אלים
לשרוף את השחיתות (הלא נוראית, ובכל זאת) של סוף השבוע
לקנות לעצמי לפחות מברשת איפור נורמלית אחת, רק אם אהיה במצב רוח סופר-הישגי.

יום שבת, 11 בדצמבר 2010

שוקולד מריר מאוד

נראה לי שנכתב כבר המון בין דפי הרשת על הקמפיין הדפוק (מצטערת על השפה הלא מתוחכמת. זו המילה המתאימה ביותר) של שוקולד כרמית, אז לא אכביר מילים.
הדבר שהכי הפתיע והטריד אותי בתגובת משרד היח"צ הוא הבלבול שהם עשו בין מעריץ למטריד. נכון, ההבדל עשוי להיות דק. אבל כאן יש חציה של הגבול הרבה מעבר לטווח המפלרטט והמשעשע. אם הייתי מקבלת את זה (כמה חבל שאיני אשה-קובעת-דעת-קהל) הייתי מתה מפחד.
אין, ככל שאני הופכת בזה יותר, קו המחשבה של משרד היח"צ נשמע לי יותר שוביניסטי וארכאי. אורי זוהר במציצים סטייל.
מעניין שהקמפיין עולה כמעט במקביל לעלייה של "הכצעקתה", אתר שהצליח לעשות די הרבה רעש (אינטרנטי, ובכל זאת) בעניין ההטרדות.

יצאתי צדקנית ומעצבנת עכשיו? יכול מאוד להיות. אבל הטמטום הזה ממש הרגיז אותי. יכול להיות שהעליתי עכשיו עוד קצת מודעות לשוקולד המטופש הזה, אבל לדעתי דווקא יש דבר כזה פרסום רע.

עושה לכם חשק לשוקולד? לי לא.

יום ראשון, 5 בדצמבר 2010

כמה שטחי

קצת התמכרתי לערוץ היוטיוב של מישל פאן..
אבל באמת- הבחורה מסבירה ממש טוב את רזי האיפור המעושן ואיך בדיוק להתאפר עם משקפיים.
אני נהניתי.


יום שישי, 3 בדצמבר 2010

אז מה את לובשת היום לאוטובוס?

כבר הזכרתי לא פעם שאני לא מוצאת באמת סיבה להתלבש לעבודה, בעיקר כי מדובר במקום נטול תעוזה אופנתית לחלוטין שמרבית האוכלוסייה בו מורכבת ממזכירות בשנות החמישים לחייהן (מה לעשות. אלה החיים בשירות המדינה)
המקום היחיד בו יש עם מי להשוות, הוא בתחנת האוטובוס. בינתיים לא מצאתי יותר מדי השראה, אבל למראה אחת משכונתי לתחנה נזכרתי איך פעם חשבתי שאאוטפיט שחור לחלוטין עם ז'קט ג'ינס זה קשוח ומגניב.

למשל ככה.
ולא ככה.

אגב נסיעות באוטובוס, נכון שהורדתי שלל דיסקוגרפיות לאייפוד, ואיכשהו בכל זאת אני חוזרת שוב ושוב ושוב לדיסקוגרפיה של הביטלז. זה ממש חזק ממני, עדיין לא הצלחתי להכריע אם האהוב עלי ביותר הוא האלבום הלבן, אבי רואד או ריבולבר.
בעיקרון אני יותר טיפוס של ג'ון, אבל בזמן האחרון גולדן סלאמברז הוא השיר שהכי מתנגן לי בלופים. קצת קיטש משיב נפש, מה יש.



קצת אביב לביאזם על הבוקר

לפני שאפתח בהגיג השטחי השבועי שלי על עבודה, בגדים וכו', אני מרגישה צורך כן להגיד משהו על האסון בכרמל. כבר כמה שעות מנקרת בי המחשבה שמדובר בסוג של קארמה מחורבנת - עונש מאמא-טבע על שקדחנו את האמ-אמא של רכס ההרים החיפאי בשביל מנהרות הכרמל. אז נכון, זמן הנסיעה התקצר פלאים, אבל אין לי ספק שעל הדרך נגרם נזק כבד לתשתית האקולוגית (ומי שהיה חנון ביולוגיה וצופים, כמוני, בטח זוכר שהכרמל מאופיין באקלים חורש ים תיכוני)

ולמי שכבר שכח את ימיו בצופים, על זה אני מדברת. אין לי ספק שעשינו פה משהו רע כדי להרוס את זה.

עוד מעט אשוב ואמשיך בהגיגים טיפשיים.
-----------
אגב, עשיתי מיני-רוויזיה בבלוג. עכשיו אפשר להגיב בלי סינון תגובות. "כל תגובה מתקבלת בברכה" סטייל, מעניין אם זה ישפיע על מספרן (נראה לי שלא).

יום שני, 29 בנובמבר 2010

צהריים בטאטי

בד"כ לא יוצא לי להגיע למקומות שמצריכים אוטו, אבל היום - במסגרת איזה אירוע של העבודה - אכלתי צהריים בטאטי ביהוד. נתקלתי בכמה ביקורות מפרגנות על המקום, שהכתירו את אזור התעשייה של יהוד כ"אימפריה קולינרית". אז אולי זאת אני, אבל האימפריה לא דיברה אלי במיוחד.
יכול להיות שלא הזמנתי את הספציאליטה שלהם (מאפים, אם אני לא טועה), אבל עדיין - הסלט הירוק של הפתיחה היה ממש לקט חסות  בשקית מהמקרר של שופרסל, וגם הרגיש טרי כמותו. החזה עוף הגיע על חציל, כמובטח, אבל החציל היה שרוף כמעט לגמרי. גם המלצרית היתה לא סימפטית בלשון המעטה. בקיצור - הכי סתם.

יום שלישי, 23 בנובמבר 2010

הלו יעקב

אויש, איזה שבוע מחורבן מקצועית. אני חושבת שמעטים הג'ובים בהם עובדים על תוצרים, ו-50% מהם פשוט הולכים לזבל.
(אולי רק בתור כתבים. וגם- תלוי איפה)
התחלתי את הבוקר ברמת עצבנות גבוהה, יחסית לעובדה שאני עדיין לא מרגישה הזדהות ונאמנות טוטאלית למקום בו אני ממוקמת, וכבר תכננתי איך אפרוק את כל עצבי בשיעור קיקבוקסינג. בסוף יצאתי כלכך מותשת שלא הצלחתי לגרד את עצמי לכיוון החד"כ. אבל זה בסדר. מחר אני שם, והשבוע עוד בשיאו כך שהאידאה לביקור תלת-שבועי לא צפויה להתמסמס.
(הלוואי שלא)
השבוע החלטתי לנסות את השיעור שמוגדר "ספינינג ישראלי". באמת שלא ברור ממש למה. אז בהתחלה היה נורא, אבל אח"כ זה הפך לחוויה הזויה ואף משעשעת. בין הפנינים שהועלו מהאוב- אדם עם "נוסע רחוק", וללדין עם "הלו יעקב". עצם הניסיון לרדת לפשר המילים בשיר הסיח את דעתי מהדופק המואץ והשריפה בפולקעס.
הקליפ האורגינל. יש כבוד(?!). ממש הגרסה הישראלית ל-there must be an angel


יום שבת, 20 בנובמבר 2010

the commitments

לשבוע הבא עלינו לטובה, לפחות.
  1. לא להתפחמם שלא לצורך
  2. ובאותו עניין- לאכול רק דגנים מלאים
  3. לעשות 3 שעות בשבוע (לפחות) של פעילות אירובית
  4. לא לכסוס ציפורניים
  5. לנסות לקנות כמה ספרים
  6. להשתדל למעט במוצרי חלב. הייתה לי מגה-בחילה היום. (טו מאץ' אינפו, אבל אף אחד לא מקריא לכם בקול רם..)
  7. לא לגעת בנוטלה שבמקרר. כבר נגעתי, וחשוב לזכור שלכפית הבאה יהיה בדיוק את אותו טעם (וזה אפילו לא שוקולד מריר! אין צורך באמת לחטוא)
רואים את אותותיו של המנוי לחד"כ- ירכיי עוד לא הצטמצמו פלאים בהיקפן, אבל כבר אני מדקלמת את המנטרות ששמעתי באימון של יום שישי ומבטיחה לעצמי הבטחות.
ברגע זה למשל, מתבשל אצלי תבשיל גריסים (לא מעובדים!), פטריות וטימין. לא נראה לי שיש אוכל יותר של בנות מזה.
ולעניין סעיף 5 ברשימה - זה מוזר, אבל פתאום (עם המעבר לדירה וסידור חפצי במדפים המרובים שכאן) הבנתי שאין לי כלכך הרבה ספרים כמו שטעיתי לחשוב בעבר. יכול להיות שהרבה מושאלים לחברות וכבר לא ימצאו את דרכן חזרה, אבל בכל מקרה אני חשה צורך להצטייד (כדי לשוות לדירה נופך אינטלקטואלי יותר, אלא מה?)

אגב התחייבויות, לחם לא הכנתי בסופ"ש. התמקדתי בניקיונות וכאלה, שזה חשוב ומרזה יותר. אני בונה לשבוע הבא מתישהו להכין את הלחם בירה הזה מבייקינג.סיאו.אייאל
לא כלכך מתאים לסדרת ההתחייבויות הנ"ל, אבל חבר שלי בטוח יתלהב.

כנראה שיעשה לי את השבוע:
-נסיעתו לחו"ל של שותפי הקנדי והמקשיש למשרד. שבועיים נטולי מצגות פטריוטיות-עד כדי ימניות סהרוריות שיפציצו לי את המיילבוקס.
-האלבום השני של לינרד סקינרד (הזה עם סוויט הום אלבאמה..). אתמול תוך כדי נקיונות הדירה שמענו את הראשון, ועכשיו בעמל רב אני מורידה את השני. נכון שלהוריד זה רע, אבל היי- הם היו מתעטפים בדגל הקונפדרציה בהופעות, וזה גם לא משהו.


באווירה הנוגה של סוף הסופ"ש, המנון קיטש למהדרין. לי זה נשמע כמו הכלאה של קרידנס קליווטר ואירוסמית', ויש מי שיגיד שזו תמצית הטראש האמריקני. אני אוהבת טראש. שבוע טוב.
--------------------
סיימתי את הפוסט, לא נגעתי בנוטלה. יופי.

יום רביעי, 17 בנובמבר 2010

ladylike

אני הולכת כבר יום וחצי עם לק אדום, ואיכשהו לא מרגישה פולניה ברמות סבתאיות.
מדהים. אני אפילו די מרוצה מהלוק- על אף שציפורני לא נורא ארוכות כרגע.
כרגיל, אני מתעצלת לצלם, אבל זה הצבע- brick wall שמו
הרבה יותר כהה במציאות
ואם כבר ליידילייק, המשימה הקולינרית הבאה שאני לוקחת על עצמי (לקחתי כבר כמה, אבל לא טרחתי לתעד אותן וחבל) היא אפיית לחם.. התוודעתי היום לבלוג הנהדר הזה: http://www.baking.co.il/
ואני הולכת לנסות את כוחי בסופה"ש. הלחם בירה אפילו לא נשמע כזה משמין.

יום שני, 15 בנובמבר 2010

האמנם, מרכז תל אביב?

אז תל אביב הוגדרה כעיר חובה בלונלי פלאנט. מקום שלישי בעולם, תוססת, עולצת וכו' (אם כי סוכם כבר שלונלי הלכו על רשימת ערים פריפריאליות לאללה)
אבל בשבוע שעבר, כשהזדמן לי להגיע לרחוב העבודה השוכן בטבור הכרך (קינג ג'ורג' בואכה שנקין), המקום הרגיש הכי סלאמס שיש:


התמונות לחלוטין לא מעבירות את התחושה, אבל זה נראה פשוט רע. מוזנח, שיכוני רכבת אפורים, ואפילו קצת מפחיד. מעולם מעולם לא הרגשתי לא נעים להסתובב במרכז ת"א בשבע בערב.
פעם מזמן, לפני ששנקין נהיה מגניב והרבה לפני שהוא נהיה קניון, כל האזור היה דמוי פלורנטין של לפני כמה שנים, ואולי אפילו דמוי יד אליהו- באמת מרכז בעלי מלאכה ועסקים קטנים ולא זוהרים. רחוב העבודה נראה כאילו שום דבר לא השתנה, ואפילו הדרדר.
ישר נזכרתי איך פעם כמעט שכרתי דירה במרתף (משופץ אמנם) ברחוב בעלי מלאכה הסמוך, ושמחתי שהצפנתי לעבר הבורגנות הכיכר רבינית.

יום שני, 8 בנובמבר 2010

אקטואליה קשה

YNET: בגלל הג'וינט ב"מחוברים": רן שריג נעצר

א. מדהים שזה זוכה לראשי בווינט.
ב. מדהים שבהתחלה חשבתי שמחוברים בטוח ייפול, כי אפילו ממחוברות נמאס כבר באמצע העונה.

(הכותרת כמובן כולה מחווה ל- TMS)

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

תמונות רזות

בעוונותי, נכנסתי עכשיו לאופציית הנתונים הסטטיסטיים שמציע שרת בלוגר באדיבותו למשתמשיו.
תחת הקטגוריה "מקורות תנועה", ותת הקטגוריה "מילת מפתח", הסתבר לי שהשבוע מילת המפתח שהפנתה קורא לכאן היתה הצירוף "תמונות רזות".
אני באמת מתקשה להבין למה. ברור שגיגלתי מיד "תמונות רזות", וכל מה שהגעתי אליו היו לינקים לפורומי אנורקסיה וייעוץ/כתבות על חוק הפוטושופ/פורנו. איך לא.

בקיצור, מסתורין. 

יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

כלל המעבר

האמת שאין שום כלל, סתם מעבר שמתרחש בימים אלה ממש. וזה נהדר. אני מרגישה כאילו עד כה הייתי במין הקדמה ארוכה ומייגעת, ועכשיו מתחיל הסיפור. (אולי אפילו אעלה תמונות לא מסגירות. צריך לחשוב על זה).
כבר כמעט הכל מסודר- רק אינטרנט אין. כבלים גם אין- אבל לא יהיו בעתיד. החלטנו להתנזר, ולהסתפק ב1, 2 ו-10 (אם אתם מתעקשים, גם 33)+ספריית הסרטים והסדרות שטיפחנו בחודשים האחרונים.
האמת שבאמת אין שום הבדל- שידורים חוזרים של סיינפלד ראיתי גם בביפ, רק שאז לא יכלתי לעשות פריז.
הכיף האמיתי הוא לראות טווין פיקס- חבר שלי הוריד לי לבקשתי, ואני נהנית מכל רגע (וגם מהנוסטלגיה).
אוי לורה, התגעגעתי.

אגב נוסטלגיה, לעצרת הזיכרון לא הלכתי השנה. בשנה שעברה הלכתי כי הייתי חייבת, אבל באופן כללי אני נוטה להימנע. זו בעיקר הזדמנות להתרפק על נוסטלגיה באופן הכי לא פרודוקטיבי שאפשר, ובכלל- אירוע די מעצבן. נקודת זכות שחייבים לציין בכל זאת, היא ההחלטה להימנע מנאומי פוליטיקאים.
(אגב, זאת רק אני, או שהשנה לא היה אחד שלא הרגיש חופשי להשתלח בעצרת ובסימבוליותה? מצד אחד, זה לא דיבר גם אלי. מצד שני- חינגת הלא אכפתיות הזאת הרגיזה אותי).
אז במקום העצרת, הדרמתי לאזור קיבוץ גלויות, לערב אלטרנתיב של תלמידי הסטודיו של ניסן נתיב. היה ממש מוצלח, כמו מין ציפורלה בגרסת הבוסר. כבר יש שם כמה שמתבלטים ככוכבים.
הדבר היחידי שצרם- וצרם חזק- הוא הניסיון העיקש (ואולי אפילו הגרידי) לדחוס כמות בלתי נתפסת של צופים לאולמונצ'יק הפצפון בו נערך המופע. אמרו לי שכל שנה זה ככה, אבל זו לא סיבה להשלים עם העובדה שאנשים קנו כרטיסים ונשארו מאחורי הדלת.

יום שלישי, 26 באוקטובר 2010

מה קונים לחברה שיש לה הכל?

חיוך משגע, עבודה סמי-ברנז'אית, חבר חמוד וגם- יום הולדת
נראה לי שכבר העליתי את הסוגייה הזו כאן בעבר, אולי אפילו בדיוק לפני שנה.

חשבתי על אחת משרשראות הגומי האלה-
נורא התלהבתי מהן בבלוג של מירב קאופמן, אבל לדאבוני- הן קצת יקרות לכיסי. אני בתקופת טלטלות ומעברים, ולא הכי שופעת מזומנים.
הצמיד יותר זול, אבל צמיד זה פחות קול. אני הייתי שמחה יותר לקבל שרשרת..

איזשהם רעיונות אחרים בטווח הסביר?
אני מחפשת משהו קצת יותר מקורי מספר/דיסק

מחתרת הגבינה, או- איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב אשל

אז במקום עבודתי הגדול והממוסד, יש לנו מטבחון. יש מיקרו, יש מקרר, ויש אפילו הנהלה שדואגת למלא אותו מדי בוקר באריזות מיני של גבינת סקי, ירקות ואשל. קצת גריאטרי, אבל בריא.
המקרר מתמלא בטח בסביבות 7.30. אני, חרוצה שכמותי, מגיעה למשרד ב8, פותחת את המקרר והסקי מחייכת אלי.

(אבל לא מחייכת בחמידות כמו הבחורצ'יק מהקליפ של בלר)
ב8.30 בדרך כלל מתחשק לי קפה. ואז- שומו שמיים, אני פותחת את המקרר, וכל הסקי נגוזה כלא היתה. אחרי תחקור מקיף שערכתי עם בנות משרדי (אוקיי, עם אחת מהן) מתברר שהגבינה לעיל היא מצרך נחשק ומבוקש במיוחד אצל בנות המשרדים הסמוכים, כמו גם אצלה.
היא משכילה להעמיס כל בוקר עם הגיעה חופן סקי מלוא הזרוע (6 חבילות בכיף שלה) ולאפסן במקרר של הבוס, או השד יודע איפה.
אני שלא התמזל מזלי לזכות במקרר (או בבוס) כה קרוב, נאלצת עם בוא הרעב להיישיר מבט אל גביעי הלבן שמתנוססים בגאון על המדף, גם בשעה 13.00.
היום הייתי רעבה (או סקרנית) ממש, החלטתי לעשות מעשה ואכלתי לבן. אשל, ליתר דיוק.
האמת? לא נורא. הטעם באמת מוצלח, הייתי משנה את המרקם הלא אחיד (איכס) ואת אחוזי השומן (יש לזה לוק כל כך דיאטטי, אז למה 3%? שיהיה באמת דיאטטי)

איכשהו, כל סאגת הגבינה הזאת לא הופכת אותי לחלוטין, למרות שאני די ידועה באי סבילותי ללקטוז.
אני יודעת שזה היה פוסט מרתק ומאלף. זהו עולמי התרבותי כנערה עובדת. למזלי אני סוףסוף עוברת דירה בסופ"ש, ובקרוב אספק חדשות מרגשות יותר.
ושטראוס (או תנובה, או מי שמייצר לבן)- קחו לתשומת לבכם, והפכו למעני את האשל לאטרקטיבי באמת.

יום שישי, 22 באוקטובר 2010

trash

חרוש ולא מקורי נורא מצדי, אבל אני באמת מרגישה רע בשביל ד' ו-א', הלא הם דנה ספקטור ואלכס, בעלה (לשעבר?)
קודם כל, אני נורא אולד פאשן, וגירושים תמיד מעציבים אותי איכשהו.
חוץ מזה, אלכס נדמה כאבא והבנזוג המושלם (פתיה כמוני, ניזונה מ"מחוברות", כמו כל העמך), ולמרות שדנה הצטיירה כקולד-הארד-ביץ', היא בסה"כ בחורה נוירוטית עם הערכה עצמית די בעייתית, שכנראה זקוקה למישהו תומך ושפוי.
וחוצמזה(2)-אלכס נראה כל כך הרבה יותר טוב מרן שריג. הו דה פאק איז רן שריג אניווי? לי באמת אין מושג. לא ראיתי מחוברים.
חוצמזה חוצמזה(3)- פעם כתבתי מייל לספקטורית (אל תשאלו), והיא ענתה לי בצורה די מקסימה. אז אולי באמת מגיע לה משהו טוב.

בסוף יסתבר שהכל תעלול שיווקי סופר משומן. מעניין איזה שלט יתלו הפעם באבן גבירול. הם בטוח ינצלו את הסנסציה לעונה שלישית.






all the lonely people

אני מתחילה לזהות ממש את חברי הקבועים לנסיעה מדי בוקר. רובם סטודנטים מבר אילן או חיילים, אבל יש עוד כלמיני.
כמובן ש90% מהם מחוברים באינפוזיה לנגן כל שהוא (ואני בתוכם. למי יש חשק לשמוע את נהמות האוטובוסים בציר ז'בוטינסקי?), מה שעורר את סקרנותי- מה בעצם כל אחד מהם שומע?
באמת שאין לי שום דרך לנחש. ממרום התנשאותי התמידית, אני מניחה שרובם מאזינים לפלייליסט גלגלצי עם הרבה שלמה ארצי, אבל תמיד נחמד לדמיין שהאישה בגיל העמידה עם המשקפיים הממותגות שומעת בעצם TWISTED SISTER, או משהו גלאמי דומה.

אגב טוויסטד סיסטר, נכון שזה מגה-טראש אייטיזי, אבל לפחות מודע לעצמו מאוד. האלבום שלהם STAY HUNGRY הצליח להעביר לי בכיף חלק נכבד מהנסיעה, במיוחד השיר הזה- (שזכה גם לקאבר כיפי בעברית..)

כמיטב המסורת האייטיזית, יש ממש סיפור מושקע בקליפ. איזה יופי.


נראה לי שכבר כתבתי את התובנה הזו בעבר, אבל אני הכי נהנית לשמוע מוזיקה בקונטרסט לאזור בו אני נוסעת. כלומר- בירושלים ובני ברק, כיף לשמוע כיסוחים וסליז, כמה שיותר. בג'יפה של דרום תל אביב לעומת זאת, אני ממש נהנית לשמוע ג'אז. כמה מתוחכם.

יום ראשון, 10 באוקטובר 2010

gotta feel for my automobile

במיוחד כשאני נאלצת לנסוע שעתיים תמימות (באוטובוס, כמובן) מקרית אונו לרמת אביב.
נכון, זה אחד האזורים הפקוקים בארץ. ובכל זאת- מרוץ נייקי הזה הרס אותי לחלוטין.
זה אפילו לא מרתון תל אביב. סתם השתלטות ממוסחרת וקלוקלת על מרחביה הצפופים של תל אביב. לא חבל?
התגעגעתי היום לטויוטה החבוטה שלי, והצטערתי קצת שלא לקחתי אותה איתי תל אביבה.
אבל אני מתקשה להאמין שהיא הייתה מביאה אותי מהר יותר למחוז חפצי, וחוצמזה- אני לא באמת יודעת לחנות פה.

יום שבת, 9 באוקטובר 2010

מסגולותיה המופלאות של העבודה-

השעון הפנימי שלי התכוונן על יקיצה ב6 וחצי בבוקר. מזכיר קצת את הטירונות.
חוצמזה, מבחינה פיננסית, התחלתי לחשוב שצפוי להצטבר לי הון עתק פשוט בגלל היעדר הזמן לשופינג (ולא בגלל משכורת העל שאני מרוויחה שם).
מונחית ע"י קו המחשבה הזה, יצאתי לתור בערב רביעי האחרון (אחרי התגלגלות אוטובוסית ממושכת מהעבודה) את קניון רמת אביב. אקססוריז למשרד לא מצאתי כלכך, אבל מצאתי סייל רצחני בטופשופ.

מעולם לא קניתי שם כלום- הגזרות לרוב לא מחמיאות לי (רפויות מדי במתניים, צמודות מדי בירכיים), המחירים תמיד לא מחמיאים לחשבון העו"ש שלי, והמוכרים אנטיפתים.
השבוע דווקא יצאתי עם סוג-של מכנסי רכיבה (ועוד אופווייט! והם אפילו לא משמינים אותי) + גופיה עם הדפסים של כדורים פורחים, הכל ב215 ש"ח. 
נורא בא לי להוסיף תמונות, אבל מעבר הדירה הממשמש וקרב (זהו! זה קורה עוד 3-4 ימים) בילגן לי לחלוטין את הכבלים ושאר הציוד הטכנולוגי.

הערה לסיום- היתה מוכרת מקסימה בחנות, מה שהיווה שינוי מרענן ודירבן אותי לעבר הקופה (אני כזאת זולה).
לעומתה, בקופה שרצו שני מוכרי טופשופ מהשורה- הם היו שקועים בשיחה מרתקת על משהו בחנות, ובמשך חמש דקות התעלמו לחלוטין מקיומי.
באמת שהכסף שלי לא מגיע להם, מה גם שהקופאית ניסתה עלי את שיטת מצליח, וטענה בתוקף שהגופיה עולה 40 ש"ח (היא עלתה 30). נכון שזה כולה 10 שקלים, אבל ראבק- הסתכלת בתווית, ראית שטעית, לפחות תבקשי סליחה.

---------------------------------------------------
וגם- ראיתי בחמישי האחרון את "שליחותו של הממונה.."
אני לא אוהבת ספרים של א.ב יהושע. את זה לא קראתי, אבל אובר הסמליות שלו, ובכלל סגנון הכתיבה לא עושים לי את זה.
מבחינת הסרט- הוא מתחיל מצויין. באמת שואב אותך. השחקנים נהדרים (אפילו גורי אלפי, שפשוט משחק את עצמו), והצילום מציג את ירושלים באור אחר ויפהפה. אני נורא אוהבת שמראים לי כך את ירושלים (למשל במישהו לרוץ איתו), כי לי כלכך קשה עם העיר.

באמצע הסרט העלילה מתחילה ללכת לאיבוד, ואפילו לעייף. הסיום ממש שבלוני וצפוי.
אם ללכת? אני באמת לא יודעת להגיד. מאוד נהניתי מתחילת הסרט, וייתכן שהיא שווה את הכרטיס. מצד שני, אני מרגישה כאילו ערן ריקליס הבטיח לי משהו בפתיחה, וחיפף בקיום ההבטחה.

יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

working class hero

ברור שהלחץ היה מיותר, ובכל זאת- לא יכולתי להימנע ממנו.
לאט לאט אני מתרגלת להשכים קום, בערך 3 שעות לפני שעת הקימה הממוצעת שלי בימי האבטלה, ואפילו מצליחה לתפקד.
הנסיעות הלוך- ובעיקר חזור- עדיין מורטות אותי. מוקדם בבוקר אפשר להתחמק מהפקקים, אבל בחמש אחה"צ הם בלתי נמנעים, בעיקר באוטובוס. אני חייבת למצוא איזה טרמפ מהמשרד לת"א.

(אגב טרמפים- לראשונה בחיי נחשפתי לאתר ההזוי הזה: http://www.tremp.co.il/., אבל אין לי כוונה לנסות. זה סיכון מיותר מבחינתי).

בינתיים, עד שאמצא טרמפ, החלטתי להעביר את השעות המבוזבזות האלה בהעשרת עולמי התרבותי, ולכן אני מתכוונת להאזין בכל פעם לאלבום אחר שלא יצא לי לשמוע מתחילתו ועד סופו.
עד כה השיר שהכי עשה לי את הבוקר הוא הנ"ל:

אין כמו Fאנק סליזי ברחובות בני ברק.

ובכל זאת, מזל שמעבר הדירה הוא כבר עניין של ימים, ובסופם אמצא עצמי סמוך לאוטובוס מהיר הרבה יותר- שלא עובר דרך בני ברק המעטירה.
עניין העבודה במשרד ניין-טו-פייב עושה לי חשק רציני לאבזר את השולחן שלי בכלמיני שטויות. כמה פקידותי מצדי (AS IF! אני הכי לא פקידה..)
נכון לעכשיו שעות העבודה (ובעיקר- התשישות שלי) לא אפשרו לי לפשוט על קרביץ הקרוב לביתי, אבל נראה לי שבשישי תבוא הישועה.
מעניין איך דייויד השרמנטי (NOT), שותפי הקשיש למדי לחלל העבודה יקבל את הרה-דקורציה שלי. מזל שהוא בא ב11 והולך בערך ב12.


השעונים האלה נגיד, פיור קיטש, אבל הם מגניבים למדי.




זה בכלל כוכב. אבל התזוזות שלו קצת מביאות את הסעיף.

כזה הכי הייתי רוצה. קלאסי- לבחורה קלאסית שכמותי :)



יום שבת, 2 באוקטובר 2010

ועוד כמה מילים

מחר אני מתחילה עבודה חדשה (דיברתי על זה כל כך הרבה, סוף סוף זה קורה פור ריל). אני יודעת שזו אחלה משרה, שיכולה לפתוח עוד כיוונים בעתיד, ובכל זאת יש לי כיווצי בטן בלתי נשלטים של חשש ולחץ. החשש הכי גדול שלי הוא שאני אשנא את העבודה. זה לא ריאלי, ובכל זאת אני חוששת ולא מתלהבת כמו שאני אולי אמורה להתלהב.

כמובן שרכשתי השבוע כל מיני פריטי בייסיק (=חצאית גבוהת מותן בצבע אבן, טוניקה מכופתרת ומפוספסת שנשמעת נורא ונראית מעולה, וקלוגס בצבע ניוד-מסתבר שזו הנעל שהכי מחמיאה לי), שנועדו להרכבת מלתחה רצינית לבחורה רצינית ועסוקה שכמותי, ועדיין אין לי מושג מה ללבוש מחר.
החום המחריד מחרב את השאיפה שלי לאאוטפיט מושקע ועם זאת בלתי מתאמץ, ומעורר את געגועי למכנסונים חסרי הדאגות האלה- http://shgiotktiv.blogspot.com/2010/04/blog-post_8881.html




מילה טובה לקסטרו

אחרי ההשמצה הלא מבוססת על קולקציית החורף שלהם (שכוללת פריטים שמזכירים באופן חשוד ומעצבן את קולקציית הקיץ), הופתעתי לגלות את הצד השני של הרוטרים-
לפני חודשיים (אם לא יותר) קניתי זוג מכנסיים כחולים, עם גומי למטה, ואפילו כמעט בגזרת שק-עם-קקי. בחירה אופנתית תמוהה מאוד עבורי, אבל הם היו בריזיים ומרזים, אז קניתי. יש להם סגירת צד עם כפתורים, שכבר בחנות היו תפורים בצורה די רעועה.
המוכרת הבטיחה לי בהן צדקה שמדובר בבעייה ידועה בדגם הספציפי הזה, ושאוכל להביא אותם (גם בלי קבלה) לכל סניף של קסטרו, מתי שאחפוץ, והם יארגנו לי החלפת כפתורים.
אז בחודשיים שחלפו התעצלתי לעשות את זה, אבל אתמול הקיץ הקץ- שני כפתורים נפלו, והחלטתי לבדוק את טיב ההבטחות שמפזרות מוכרות בקסטרו.
וואלה, התרשמתי לטובה. זה לקח נו טיים.
אני אתרשם עוד יותר כשאקבל את התוצר המוגמר, בעוד שבועיים (הם יודיעו לי באסאמאס. כמה נוח.), אבל בינתיים קסטרו הרוויחו כמה נקודות של כבוד אצלי.


יום שבת, 25 בספטמבר 2010

ועוד עניין טלוויזיוני

בפרומו ל"מאסטר שף" (כן, אני יודעת שאני חווה אוברדוז טלוויזיוני) מציגים את מיכל אנסקי בתור "גסטרונומית".
גסטרונום זה לא מיכל גדול כזה של אוכל צבאי?

מיכל אנסקי וחברים
אני מרגישה צורך עז לכתוב, אבל לא כל כך מצליחה למצוא על מה.
בטח כי בימים האחרונים החום מכריע אותי לחלוטין, שולק ממני את שמחת החיים ובעיקר- משאיר אותי בבית במשך רוב שעות היממה. (שאותן אני ממלאת בצפייה אינטנסיבית בטלוויזיה ובפרקים של גלי ברשת. ידעתם שסו סילבסטר היא גם אחותה של ג'וליה צ'יילד מ"ג'ולי וג'וליה"?)



קשה לעבור דירה ולהיות בין לבין- אני חוששת מאוד (אולי לא מאוד, זו מילה חזקה. אבל חוששת) מ"אחרי החגים".
בשבוע שפותח את אוקטובר אני מתחילה לעבוד בעבודה שקצת מלחיצה אותי, ובמקביל עוברת דירה. הדירה הראשונה אי פעם שאני מתחילה מאפס, כך שאני מלאת חששות וחוסר וודאות.

ממש כמו ג'ולי, מהסרט ההוא, אני מנסה למצוא פורקן בבישול. כלומר, אני מכינה בעוד יומיים ארוחת חול המועד (לא חג!) לחברים. בדיוק התכוונתי לצאת אל הסופר ולקנות עגבניות שרי, כי ע"פ אורנה ואלה לוקח 5-8 שעות(!) לייבש אותן, וחשבתי להכין חלק מהדברים מראש, אבל אני כלכך מתעצלת לעשות את זה. לא בא לי להיות תקועה בבית 8 שעות בלי אופציית מילוט בגלל 2 קילו עגבניות שמתפננות בתנור.


ואגב ג'וליות- ראיתי לפני יומיים את "לאכול להתפלל..", והוא ממש מטופש. אוסף קלישאות ניו אייג'יות טחונות דק-דק. כבר עדיף לראות את "משהו טוטאלי".
מביך אותי להודות שאפילו הזמנתי אותו פעם בVOD.


יום ראשון, 19 בספטמבר 2010

פרידה קאלו

המקסיקנית שבי יוצאת החוצה (או לפחות הברז'נייב), עם היעדרה של קוסמטיקאית מוצלחת משגרת חיי באחרונה.
עד לא מזמן הייתי מבקרת באדיקות אצל איריס מבת ים, שתוך 10 דקות הייתה מסדרת לי גבות מעוצבות לעילא.
לצערי (או שלא), שגרת יומי השתנתה, ואין לי כוח לביקורים תכופים בעיר הפרפרים. הבעיה היא שאין לי מושג איך לאתר קוסמטיקאית מוצלחת (ולא יקרה!) בתל אביב, ואני זקוקה להמלצות.

אני פוחדת פחד מוות להמר, ללכת למישהי אקראית, וליפול על קוסמטיקאית חאפרית שתאדים אותי ותחפור שוחות בנקבוביותי. גם לא בא לי לשלם 50 ש"ח על גבות. 


אז אם אתן מכירות, תעשו מצווה. אם זו מישהי שגם מוצלחת בניקויי פנים מפעם לפעם, ולא רק בגבות, בכלל תבורכו.

מהממת.

יום שבת, 18 בספטמבר 2010

הנתונים הסטטיסטיים האלה

אחלה דרך להעביר את הזמן ביום הכיפורים, למרות שלא קלטתי בדיוק איך זה עובד.
אבל תמיד מפתיע לגלות שיש לי כניסות מאוקראינה. סבתא תהיה מאושרת.

תמונות מימי כיפורים



שלט תמוה במיוחד אי-שם ברחוב רבי עקיבא בבני ברק (אחד מהיתרונות בעבודתי החדשה הוא המסע האנתרופולוגי המרתק בדרך)- מועדון בריאות וכושר ב30 דקות בלבד?! תגידו שזה לא נשמע כמו "מארחת בביתה, ללא מין".


אני לא יודעת מה קרה באותו בניין, כנראה שמשהו לא כל כך נעים. אבל דרך ההתמודדות של הדיירים כבשה אותי. (צולם ביום כיפור, למגינת ליבו של הקורא א.ישי)


זה מה שקורה כשנוהים אחר שופינג זול, ונכנסים לחנויות פרחות בקינג ג'ורג'.

 חוצמזה, האטרקציות העיקריות של חיי כרגע נוגעות לענייני מעבר הדירה המתקרב בצעדי ענק. כמה פולני מצדי. מחר, למשל, אנחנו הולכים לבחור ספה, וההתלבטות קשה.
מהקטלוג של איקאה לא נפלתי. יש שם דגם אחד שנראה רך ומפנק (EKTORP)-
אבל לא אהבתי בשום צבע חוץ משמנת, שזה מגה-לא-פרקטי. האדום נורא, החום לגווניו השונים מוציא לי את שמחת החיים, והאפור נראה כאופציה הסבירה ביותר, אבל הוא קר ומנוכר.

האופציות האחרות לרכישת ספות הן מתחמי ענק דוגמת דן-דיזיין-סנטר (שאני חוששת שיהיה נורא יקר), או הג'יפה האורבנית של רחוב הרצל, שם אני חוששת שיעבדו על זוג צעיר ותמים שכמותנו, כמו פה למשל:

נראה לי שהבעייה העיקרית היא שאני לא ממש יודעת מה אני מחפשת. ספה, שתהיה ארוכה מספיק לשלושה ישבנים, ולא מעור. עדיף עם אופציה להסרת הריפוד לצורכי כביסה או דריי קלין. מבחינת סגנון אין לי כל כך כיוון. מעולם לא עיצבתי דירה (בפעמים הקודמות התמזל מזלי להכנס לדירות שותפים מרוהטות למשעי), ואני מקווה לגבש קונספט תוך כדי חיפוש.

יום שני, 6 בספטמבר 2010

בחזרה לעתיד


  • יכול להיות שקסטרו לוקחים את הפריטים שלא הצליחו להפטר מהם בסייל, מצמידים להם מחיר חדש (ויקר) ומשלחים אותם למדפי קולקציית החורף?
  • ויכול להיות ש"מוניות הרכבת הקלה" בשנת 2010 (נשבעת שראיתי) הן מה שהיתה "ימית 2000" בשנת 1992?

יום חמישי, 2 בספטמבר 2010

the kkk took my baby away

עצוב לחזור משהות עאלק-ארוכה בחו"ל, ולגלות שאחד מקוראי הקבועים החליט להסיר את עצמו מהרשימה (כן, אתה. אתה יודע מי אתה. לא יפה לבגוד אחרי שבועיים)

אני חייבת לציין שברלין לא הרשימה אותי מבחינת שופינג.
(מכל הבחינות האחרות- כן.)
היא נעה בין בוטיקים סבירים++ אבל מופקעי מחירים, לבין חנויות רשת ממוצעות מחירים, שנראו כמו שאריות ממזרח רומניה. בגזרת היד שניה מאוד מגוון ומסקרן, אבל המידות מיועדות בעיקר לגרמניות רחבות כתפיים, ולא היה לי זמן או חשק לנבור. לא פלא שהסתפקתי בסוף בH&M.

אין ספק ששניים משיאי הטיול הזה היו ביקור מחתרתי (=לא עם איזה סיור מודרך מביך) באולפני האנזה, שם נוצרו בין השאר HEROES וLOW של בואי, וביקור לא מחתרתי אבל מאוד מוצלח במוזיאון הראמונז.
(למה יש מוזיאון ראמונז בברלין? אין תשובה הגיונית באמת. העיר היא פשוט משכנו של מעריץ מטורף למדי של הלהקה)

באמת שלא הערכתי אותם מספיק עד כה, ובכלל- הרבה יותר כיף לשמוע להקה אחרי שיודעים את כל הסונג-פאקטס והטריוויה אודותיה (כולל בהייה בג'ינס המהוה של ג'וני ראמון, בסניקרז של מארקי ראמון, או בהבלחת הראפ הכושלת של די.די ראמון).
ובמחשבה נוספת לאחור, אני חושבת שמה שהכי דיבר אלי, היא החנוניות הטוטאלית של ג'ואי ראמון. גיק ברמת הווירדיות, באמת, אבל עם כריזמת במה מטורפת. אין, אלטר-איגוז תמיד קונים אותי (ע"ע זיגי סטארדאסט ו\או קיס).


מוקדש לקורא האלמוני והנוטש.

פוסט מפורט וממצה יותר יגיע בהמשך, בהתאם לביקוש. כרגע אני מתמקדת בהסתגלות לחום.

יום שישי, 20 באוגוסט 2010

הכנות לנסיעה

אז ככה יהיה בברלין בימים הקרובים-

מעורר קנאה וקצת זדוני מצדי, אני יודעת.
בעיקר כשהאייקון לתיאור מזג האוויר בתל אביב הוא גולגולת מזיעה-
חם למוות. ליטרלי.


ההיגיון מאחורי המעשה הנבזי שלי, נעוץ בעובדה שאין לי מושג מה לארוז. בכרתים זה היה קל- השלכתי למזוודה את שמלות הקיץ הדקיקות שהצטיידתי בהן זה מכבר. עכשיו זו בעיה- 19 מעלות זה קר? חם? אני לא יכולה להרשות לעצמי לפשל ולנטוף זיעה מול כל האירופאים נוטפי הסטייל.

בקיצור- אשמח לקצת עצות. כבר שכחתי מה זה עונת מעבר.

going underground

זה היה עניין של זמן עד שמישהו ינסה לפתוח שם מועדון-
הבלוק ייפתח מחדש בתחנה המרכזית בתל אביב

מעולם לא הייתי בבלוק בגרסת יד חרוצים שלו (אני כזאת אנ-קול), והכתובת החדשה מעוררת המון סימני שאלה.
(בעיקר- אם הלוקיישן הטעון יבריח את החוגגים)
מעניין אם מיקום המועדון יעשה טוב לאזור הדפוק ביותר בעיר, או יוריד אותו לתהומות חדשים.
נכון לעכשיו, גם המשטרה חוששת לסייר במקום. מאסה כלכך גדולה של אנשים (שהם לא סוחרי סמים, ג'אנקיז, עובדים זרים או זונות, מהם אפשר להעלים עין בקלות...),  תחייב אותה כנראה להגביר נוכחות באזור.

ולביזאר המחייב (בכל זאת מדובר בתמח"ת)-
http://www.canyon-telaviv.co.il- האתר הרשמי של "קניון תל אביב". מעודכן לקיץ 2002. לא יאומן, אבל יש אפילו סיור וירטואלי.

אה, כן- והרצפה רועדת כל פעם שעובר אוטובוס. מעניין איך יסתדרו עם ההגברה של הבלוק.

אין ספק- הארדקור לפנים.



יום חמישי, 19 באוגוסט 2010

חזרתי (הפוגה קצרה בין חו"ל אחד למשנהו)

היה מדהים, אם כי חם ממש כמו פה.
אין מה לקנות בכרתים, אז לא קניתי כלום חוץ מטובלרון- בקטע של קאלט.
(דווקא נורא כיף שאין מה לקנות, זה ממקד את הנופש בהירגעות מוחלטת.)

וזאת הזריחה, ממרפסת החדר שלי. כלכך מוזר ויפה לראות את השמש עולה מהים.

יום שישי, 13 באוגוסט 2010

עוזבת על מטוס סילון

בשבועיים הקרובים לא ממש אהיה כאן, אני יוצאת לחופשה מיוחלת (לכבודה גם קניתי מצלמה).
בימים האחרונים גם צמצמתי את נוכחתי האינטרנטית לקריאה ותגובות בלבד, אני קצת שקועה בכתיבה לאיזשהו פרוייקט (ושוקלת אם להעלות לכאן את תוצרי).
נשארתי כרגע עם כתיבת הפרק האחרון, ולא כל כך זורם לי. הדמות שעליה מושתת הטקסט פשוט לא מעניינת אותי במיוחד, בניגוד לדמויות הקודמות שהיו צבעוניות ופיקנטיות יותר. תוך חיפושי אחר השראה נזכרתי שכדאי להשאיר פה איזו הודעת "תיכף אשוב".


אז נתראה בקרוב, מבטיחה לחלוק חוויות מהנכר.




יום שני, 9 באוגוסט 2010

המורה אירנה

איזה סרט מקסים.
אולי זו קלישאה נוראית מצדי להתרגש ככה, אבל התרגשתי.
זה רק 50 וקצת דקות (ובחינם אפילו) מה אכפת לכם לראות?

http://hot.ynet.co.il/home/0,7340,L-8515,00.html

אירנה. לגמרי WE CAN DO IT גרסת שנות ה-2000.


קטנוני מצדי, אבל אהבתי גם את העובדה שהבמאי עשה לעצמו את התחקיר. יפה שהוא לא קטף את התהילה על חשבון תחקירניו.


מחסום כתיבה

קצת נתקעתי. ליתר דיוק- אני קצת מתקשה להתניע. אני פשוט רגילה לקמץ במילים, לא לכתוב כל כך הרבה מהן.
ממש קליפורניקיישן (רק בלי הסקס, האמריקנה והדייויד דוכובני).

יום ראשון, 8 באוגוסט 2010

חדשות

בחיפושי אחר ג'וב נפלה לחיקי איזו חלטורה עיתונאית, שתכסה-אני מקווה- את המצלמה החדשה שלי
הוורודה, כמובן.

נו מור תמונות מהפלאפון, לרווחת כולנו.

-------------
תוספת מאוחרת- ככה היא נראית פור ריל:

יום רביעי, 4 באוגוסט 2010

משכירה שטח למפרסמים- מסתבר

עוד תגובה מוזרה שהגיעה לשערי, וכמובן- לא נכנסה, כללה לינק (סמוי בעאלק-תחכום) לאתר של מגה בעיר.
אגף הגלידות, אם תהיתם.
מה הקטע? זו גם תגובה לפוסט עתיק נורא, שלא באמת תענה על כוונת המשורר.

בוקר מחוצ'קן

מישהו השאיר לי תגובה ארוכה (ארוכה זה אנדרסטייטמנט. 7 פסקאות ככה) באנגלית, שמסבירה באריכות על תרופות נגד אקנה.
אז אני מצטערת, לא הבנתי.
או שזה רמז (למרות שכבר כמה שנים אני לא מחוצ'קנת. ואם כבר פותחים את הנושא- לא הייתי מהכבדים, שמצריכים הסברים מפורטים ומרובי-פסקאות באנגלית כדי להיגאל.)
או שזה שנון מדי בשבילי ועבר מעלי
או שזה ספאם- אבל למה לטרוח לספאמפם בבלוג שהתגובות בו עוברות אישור וסינון?

יום שלישי, 3 באוגוסט 2010

ההנאות הקטנות בלהיות מובטל

להיתקל בקליפ של מקרנה בVH1 קלאסיק. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה במצעד העשור. של הניינטיז.
כלכך נדיר שאפילו לא מצאתי ביוטיוב קליפ ראוי להורדה, אז צירפתי במקום את פנינת הניינטיז הזאת (זה היה הקליפ הבא בSMELLS LIKE THE 90'S, והזכיר לי נשכחות)


מילה למדריכת הספינינג- שימי את זה בשיעורים במקום סימפולים ל"ערב טוב לך". אם כבר זבל, שיהיה טראש.

קצת מייאש, החיפוש אחר ג'וב ראוי, אבל גם מאוד מסקרן.
לפעמים נראה לי שבנות מחפשות עבודה רק בשביל לקנות בגדים רציניים-אך-מאגניבים שכאלה לעבודה (וכמובן, בשביל הכסף לשופינג).

יום שני, 2 באוגוסט 2010

אגב מוזרויות אורבניות

אני מתקשה מאוד להבין למה מגדל המאה קיבל את שמו.
-זה לא שהוא בבניין מס' 100
-אין בו מאה קומות
-הוא גם לא נבנה בשנת המאה לתל אביב

אז מה הקטע? אני יכולה להבין מקומות שהדביקו 2000 לשם שלהם (ימית אלפיים- כבוד. זה כבר כלכך ארכאי שזה מצחיק), אבל למה מאה?

מי שיודע יקבל פרס


-----------------------------------------
10 דקות אחרי:
לא בא לי להיות ספאמרית-פוסטים, אז אני פשוט אוסיף את הדבר ההזוי הזה כאן בהמשך:
השארתי בכוונה את התמונה גדולה מאוד, כי גוד איז אין דה דיטיילז, בייחוד כאן.

כן כן, זה מה שאתם חושבים. לא צריך יותר K300, ג'יין אלרידג' מתנדבת לענוד אותם.
http://seaofshoes.typepad.com/ יש אצלה עוד תמונות וקלוזאפים של הדבר המבחיל הזה. 


תהיות מנסיעה בכבישי ארצנו

חשבתי על זה, ואני באמת לא מצליחה להבין את ההיגיון של "מים בטעם ערק". זה נועד לצ'פר נהגים תורנים מתוסכלים? כי זו ממש לא הדרך...
פאתט.

הרי הטעם האניסי הוא הבעיה- אנשים מוכנים לסבול אותו רק כי זה דופק את הראש כמו וודקה, אבל בלי לדפוק את היום שאחרי..

ועוד פרסומת תמוהה- סדרת "המטבח הגלילי" של טבעול. ארז קומרובסקי מתנוסס לו על האריזה, תוך שהוא מרחרח פרחי ברוקולי או משהו בסגנון. למרות הכוונות הטובות, הקציצות האלה מעוררות תיאבון בערך כמו גרבר כוסברה אפוי.

ככה בדיוק דמיינתי את הפשטידות של "טבעונית" בשירת הסירנה.


והתהיה הכי רצינית- איך ולמה מסריח כלכך באוטובוסים של קווים? מזל שבד"כ אני לא נזקקת לשירותיו של קו 55.


------------------------
בדרך חזרה מהספינינג נתקלתי שוב בטבעונית. הפרסומת הרבה יותר מגוחכת ממה שמצאתי באינטרנט
בעיקר המרק, אבל הכל נראה ממש בלתי אכיל.

יום חמישי, 29 ביולי 2010

באיחור אופנתי

שלושה ימים אחרי ט"ו באב התחדשתי בשמלה מוצלחת במיוחד לפיזוז בכרמים:

נראית פושטית, אבל מונחת מצויין על הגוף, והכי חשוב- קלילה ונעימה. יצאתי היום לחפש שמלות שכאלה אחרי שהתייאשתי לחלוטין מהניסיון ללבוש משהו קשיח יותר במזג האוויר הנוכחי.
היא מטוונטיפורסוון, שהפכו באחרונה לגילטי פלז'ר החדש שלי (ולמה גילטי? כי זה לא מגניב באמת לקנות ברשתות..)
לראייה, רכשתי משם לפני שבועיים עוד שמלה מוצלחת, והיום את החצאית הזאת:

אני מודה ומתוודה שההשראה לטווסית היא מהבלוג CLOTHES ON TREES, אז נתתי קרדיט.

יחד עם החצאית, קניתי גם את הטישרט הזאת:
היא נראתה לי הכי סתם- פשוט הייתי צריכה איזו חולצה פשוטה למדוד איתה את החצאית הטווסית, והתברר לי שזו אחלה טישרט. בכלל הגעתי למסקנה שאת הטישרטים הכי טובות מוצאים במקרה.

בדרך לסנטר, שם התבצע מבצע איסוף השלל, נתקלתי בדבר ההזוי הבא:

אני מניחה שלא הצלחתם לראות כלכך, לא היה לי נעים וצילמתי מרחוק. אלה היו חמש או שש בנות, כולן בפאות אפרו שחורות, ותלבושת שחורה צמודה עם ווסט-פייטים-מנצנץ (של כל אחת בצבע אחר). הן רקדו איזה ריקוד הזוי באמצע כיכר דיזנגוף, כשבחורה אחרת מצלמת אותן, ועשו את כל העניין ברצינות תהומית.
ניסיתי לחשוב מה לעזאזל ראו עיני, ונשארו לי שתי אופציות משכנעות (משכנעות אותי, בכל מקרה):

1. להקה שברחה מפסטיבל כרמיאל אחרי שגילו שסמנתה פוקס גנבה להן את הרעיון לאאוטפיט.
2. קבוצת חברות שמכינה איזה מתנת חתונה\יומולדת הזויה במיוחד לחברה אחרת.








you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...