יום שלישי, 29 בדצמבר 2009

פסיכודליה בבת ים

היום הזדמן לי להגיע לבת ים, לא משנה מדוע ולמה. (ובלי בדיחות, אם אפשר. אני דווקא מסמפטת+ את העיר ואת תושביה שיצא לי להכיר)

הדבר שהכי הותיר עלי חותם, הוא שני הבניינים המדהימים (לא בהכרח לטובה) האלה, שהתבלטו בין כל האפרוריות של אזור הטיילת-עיריה ביום סגריר:

 

אז אלו בניין העיריה (מעויינים, אדום-אפור-כחול) ובית הספר שמולו (פסים, צהוב-כחול-כתום)
האסוציאציה המיידית שחלפה בראשי היא מזרקת אגם שיצאה משליטה,
אבל במחשבה שנייה- זה אולי לא כוס התה שלי, אבל יש משהו בברוטליות הצבעונית הזאת. אולי זו נוסטלגיה. מעניין באמת ממתי הבניינים, ואם הם היו צבועים כך במקור.

אגב ברוטליות, יש סגנון אדריכלות שנקרא ברוטליזם (על שמו של הבטון החשוף המאפיין את הבניה), שאחראי לכמה מפגעים, כדוגמת בניין עיריית תל אביב, ואיך לא-כיכר אתרים. (האמת שאני ממש אוהבת את כיכר אתרים, מסיבה בלתי מוסברת לחלוטין)

ועוד משהו מהימים האחרונים..
שסתם שעשע אותי כשחיכיתי לאוטובוס (קו 26 הפעם)


סבתא דתיה עם מעיל עור. מחכה לה לקו 174 לראשון, ובכלל לא יודעת שהיא עוטה פריט אייטיז נחשק.

יום שני, 28 בדצמבר 2009

REAL WINDOW SHOPPING

שעמום וגרון דואב דחפו אותי היום אל רכישת הרשת הראשונה בתולדותי.
that's my beauty:


הצהוב, כמובן. קצת מכבי-אש, אבל קול.
מן הסתם, שאפתי לדברים גדולים ומגניבים הרבה יותר, אבל בסופו של דבר העדפתי לעשות את טבילת האש על סכום נמוך למדי.
(בכל זאת, מה מבטיח לי שאי-שם בהונגקונג לא יכתבו את שם הרחוב שלי בשבע שגיאות?..)
עכשיו אני רק תוהה כמה זמן באמת זה לוקח- אני לא מצליחה למצוא שום סעיף שמפרט תוך כמה ימי עסקים..
בכל מקרה, אם זה יצליח- זה הולך להיות ממכר למדי. זה לא עונה בכלל על הצרכים של מסע שופינג מפרך ומכווץ שרירי רגליים, אבל גם השוטטות הסטרילית ברשת היא סוגשל חנות ממתקים.

לכשיגיע, כמובן שאצלם ואתלהב עד בלי די.

נ.ב: המון תודה ללובה על התמיכה הנפשית אונליין.


תוספת מאוחרת-הווישליסט הנוכחית שלי:

1) קודם כל, אלו: (במיוחד אחרי שהמרטינז הוותיקות שלי נקרעו)

 
2) אח"כ, זה: (בגלל האוזניים)

 


ואז, השניים האלה:








לצערי אני לא מצליחה להוסיף תמונה מוצלחת של הגרביונים... בכל מקרה נראה לי שהם לא יכללו ברכישות עתידיות-סתם כי עם כל עלות המשלוח, זה נראה לי לא משתלם בעליל...

יום חמישי, 24 בדצמבר 2009

פרסומות מטרידות

הכוונה לא לפופ-אפ, וגם לא לתכנים שמביאים את הסעיף (כדוגמת הפרסומת המדוברת של הרשות למלחמה באלכוהול)
אלא פשוט כרזות שהטרידו אותי ויזואלית כשחלפתי לידן בימים האחרונים


ראשונה- הפרסומת של אבסולוט- rock is everything
התמונה לא משו-משו (בכל זאת, צולמה תוך כדי נסיעה סוערת בקו 25)
מדובר בעוד אחד מהספיישלז של המותג. הפעם, זה בקבוק בציפוי עור שחור+ניטים.
אני לא יודעת אם האסוציאציה הS&Mית הפריעה לי, או העובדה שזה כ"כ קורבן אופנה.


שנייה- הקמפיין החדש של רדיו 99. (עוד צילום אוטובוס. הפעם קו 8)
זאת פשוט פרסומת שאני בטוחה שהיו לי סיוטים ממנה בלילה אם הייתי קטנה.
גם קרחות, גם הכל ירוק, גם חיוכים מלאי שיניים (פסיכולוגית, חשיפת שיניים היא אלמנט הרתעה. גם אם בחיוך)-
בקיצור, פחד אלוהים.

את השלישית שכחתי לצלם, אבל זה מודעות ה "היי,פייסבוק,כנסו" האלה. עם ילדי-אנימצית-המחשב.
לא יודעת, מרגיש לי לא טוב. מגעיל אותי שיווק שמופנה לילדים בצורה כל כך אגרסיבית.
והנה, משיטוטי ברשת מצאתי עוד מישהו שחושב כמוני: http://tnoathanoar.co.il/1364/העליתים-של-פייסבוק-נחשפים/

יום שלישי, 22 בדצמבר 2009

heathers

אולי בגלל המוות המוזר של בריטני מרפי, נחה עלי רוח סרטי הבנות.
ועם כל הרטרו הפסיכי לאייטיז, בשילוב עם סדרות כמו גוסיפ-גירל, לא הבנתי איך הסרט הזה הזה עוד לא נשלף מהבוידם.
בעברית קוראים לו "מלכות הכתה" לדעתי, והוא לגמרי האב הרוחני של MEAN GIRLS- צ'יק פליק עם הפרעות התנהגות. כמובן שבאייטיז עשו את זה אפל יותר.

ולענייננו- כשראיתי את הסרט לראשונה קצת נחרדתי מהשולדר-פדס האימתניות והגרביונים הצבעוניים בכל מקום.
היום זה כבר נראה לי שפוי הרבה יותר.
אבל אני אתן לתמונות לדבר (וגם לכריסטיאן סלייטר שבשנת 88' בהחלט ידע מה הוא עושה)






(למרות הפוזה המעפנה משהו, אני ממש אוהבת את מה שוינונה לובשת כאן)








(קצת סליז, המאן-קליוואג' הזה, אבל כריסטיאן סלייטר נראה טוב BACK THEN. בצורה אייטיזית נורא כמובן)

האמת שמצאתי הרבה פחות תמונות ממה שציפיתי. כנראה שהסרט באמת נשכח למדי..
(במקום מצאתי המון אתרי מעריצים של הת'ר גראהם והת'ר לוקליר, ו-וואלה- הופתעתי מרמת הפופולריות שלהן ברשת..)

הבוקר שלי

העולם בשש בבוקר הוא מחזה קצת סוריאליסטי.
היום, למשל, מישהו התגלח על הספסל בתחנת האוטובוס שבה ירדתי.
(דווקא לא היה לו מראה הומלסי. המכונה נראתה משו-משו. )

בתמונה-פסטיבל האוכל האבן-גבירולי היומיומי, כמה שעות לפני:
(לי זה תמיד נראה מין מכשיר אינקוויזיציה שכזה)



והנה אני: (אני בחורה רזה למדי. הצללית האימתנית נובעת ממעיל+תיק אוברסייזד+רעמת השיער המפוארת שלי)


אגב, הלכתי לישון ב6 וחצי, וקמתי ב-9. חשבתי שיצא לי מזה משהו, אבל זה התברר כטעות מרה.

יום שני, 21 בדצמבר 2009

הרהורי פרישה

אני מרגישה פשוט לא מוצלחת.
זה בטוח משהו שלא טוב לכתוב, ולקרוא אותו אחר כך שוב, ושוב, ושוב..

אני נקרעת בין הרצון להוכיח את עצמי, ולא לוותר,
לבין היצר הפנימי שנגעל מכל הקשור בעבודה הזאת וחושב שבכל מקרה נותרה רק חצי שנה, אז באמת שאין סיבה לקרוע את התחת עכשיו.

אבל יכול להיות שאני נגעלת מחוסר המוצלחות שלי.
או לחלופין, שאני לא מוצלחת כי זה מגעיל אותי.
(לגמרי פרדוקס הביצה והתרנגולת)

אני מתחילה עכשיו מנהג- לפחות מנסה- כל יום להעלות תמונה ממקום שהייתי בו.
זה לא שאני צלמת גדולה, והתמונות הן פלאפוניות ולא יותר מזה, אבל זה חלק מעניין התיעוד.
אז היום הייתי בירושלים, הנה:



הו, כמה ירושלמי.
אני כל כך לא אוהבת את בירתנו המעטירה..
ליתר דיוק- היא מביאה לי את הנאחס. עם התחבורה הציבורית הזוועתית, הצפיפות, העוני ואווירת הכאוס הכללי.
אני מרגישה כמו פונטיוס פילאטוס ב"השטן ממוסקבה" של בולגאקוב.
בא לי יום אחד להיות שם לא לצרכי עבודה (שזה אומר- לא בכל מיני משרדים מעופשים/אוטובוסים דלוחים/כנסת)
ולקבל תחושה אמיתית של העיר. חופשה בישראל מישהו?..

בתמונה: פונטיוס, ברגע של נאחס.




land of sunshine

נורא רציתי לאזור אומץ ולפתוח בלוג (כ"כ 2002 מצדי)

אבל אני אחוזת אימה מלהתחיל לכתוב, מהפחד האיום שאף אחד לא יקרא.
אז נכון שיש לי תמיד (ובשנתיים וחצי האחרונות במיוחד) צורך אדיר בחיזוקים חיוביים חיצוניים, אבל אני מנסה להזכיר לעצמי שהמטרה האמיתית לשמה אני מתחילה בחגיגיות לכתוב היא פשוט תיעוד עצמי. בשביל עצמי.
זאת אומרת- למי אכפת מי יקרא?
לי, כמובן.
ובכל זאת, הרגשתי -ואני עדיין מרגישה- שהמון קורה, ואני אטומה מכדי להבין.
אז אם אני אעלה את זה על הכתב, בשביל עצמי, הגיוני שאני גם אקרא ואולי בדיעבד האטימות תתמוסס קצת.
וגם סתם לקרוא דברים שכתבת בעצמך זה כיף. סוג של אוננות-עצמית שכזאת.
אוקיי, ניסוח קלוקל- זה סוג של אוננות. נקודה.
אז מה עולה לי בראש עכשיו? (אוי, זרם התודעה הידוע לשמצה.. אני לא מתה על כתיבה שכזאת, אבל מרגישה עילגת מכדי להתנסח אחרת)
-נמאס לי מהשותפות שלי
-אני מרגישה לא מוצלחת
-למה אני כותבת באינטרנט? רק אתמול דיברתי עם חברשלי (הממ. על כינויים עוד לא חשבתי. ) על אינטרנט, ביטחון מידע, האח הגדול עינו פקוחה וקראפ קונספירטיבי שכזה. 


אני עוד אחזור..חוסר המעש עושה בי שמות.
נתראה.


עריכה:
נזכרתי מה הסיבה העיקרית לשמה אני כאן-
הזהות הכפולה כמובן.

יום ראשון, 20 בדצמבר 2009

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...